מהרא"ש עה

שבשלו אינו עובר עליו שנא' כי הדם היא בנפש יכפר לא חייבה תורה אלא על דם הראוי לכפר וזה הואיל וקירש ע"י הבישול אינו ראוי לכפרה כו' אלא סובר רש"י כאותו אמורא שס"ל שחייב על דם שבשלו הואיל וראוי לכפרה בחטאות החיצוניות שנא' ולקח כו' ובר לקיחה ונתינה הוא אף שקרוש כו' ע"ש מבואר מרהיטת לשון הסמ"ג דפשוט לי' לדבר ברור דלא משכחת כלל דם שבשלו שיהי' צלול אלא דע"י בישול בהכרח שהדם נקרש ורש"י ס"ל דרבא פליג על זעירי וס"ל דם שבשלו או מלחו לא נפיק מתורת דם ואין לנו לדין אלא מחמת שנקרש ואנן חזינין דגם הדם שנקרש חשיב דם שהרי ראוי לכפרה בחטאות החיציוניות כיון דקרינין כו' ולקח ונתן וס"ל לרש"י דקי"ל כרבא דהוא בתראה. וכבר בארתי לעיל (אות ב') דלענין טומאת אוכלין דם שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא דלענין איסור אכילה אמרינן מחשבתו משוי לי' אוכל כיון דמשים אותו לתוך פיו אין לך מחשבה גדולה יותר מזו כנ"ל ולפי"ז יתכן היטב דאפי' נימא דם שבשלו עובר עליו מה"ת זה רק היכי דאכל הדם בעין שלא ע"י תערובות דשייך בי' אחשבי' ולהכי שפיר כ' הב"י כלשון הרמב"ם המבשל דם בחלב אין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב משמע הא משום דם לוקין דכיון דאכל הדם בעין אחשבי' לאוכל משא"כ בדין נכרי המשמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדרה ואינו ידוע אם הודח הבשר אחר שנמלח בזה אין אנו דנין על איסור אכילת הדם בעין והשאלה היא אך על הבשר מחשש בליעת דם בזה ל"ש אחשבי' כלל דאדרבא מן הסתם אמרינן דנפש מישראל קצה באכילת הדם ובכה"ג דל"ש אחשבי' אפשר דכ"ע מודו דם שבשלו או מלחו אינו עובר עליו יען שהדם נפגם הוא במלח כמ"ש הרא"ה ושפיר מהני מסל"ת לכ"ע. ותו יש מקום לסמוך להקל כיון דלכל הפוסקים אין כאן רק איסור דרבנן ומה"ת הבשר שרי הן לרש"י והרמב"ם והן לשי' התוס' דממ"נ אי לשי' התוס' הא ס"ל דם שבשלו אינו עובר עלי' ורבא ל"פ על זעירי אלא דרבא מיירי בנקרש ע"י חמה וזעירי מיירי בקפאו ע"י האור כנ"ל ואי לשי' רש"י והרמב"ם דס"ל דם שבשלו עובר עליו מה"ת מיהא היכי דאינו אוכל הדם בעין אלא שהבשר קבל הטעם מהדם בזה ס"ל לרש"י והרמב"ם טעם כעיקר לאו דאו' והרמב"ם ס"ל כל שאין בו כזית בכדי א"פ אינו נקרא אלא טעמו ולא ממשו. ויתכן עוד עפ"י מה דחדית לן הת"ח (כלל ס"ב) והובאו דבריו בט"ז יו"ד סי' (ס"ו סק"ה) ביתר ביאור דדם בצים היכי דהוי בעין אזלינין לחומרא שמא הי' במקום האוסר וכהפוסקים דס"ל דם בצים אסור מה"ת אבל אם נתערב יש לסמוך על תי' התוס' דדם בצים בכל מקום אינו אלא מדרבנן ובש"ך שם (סק"י) כ' וכ"ז כו' הא כל מה שנתערב אפי' רק אחד באחד שרי מטעם דבתערובת סמכינין על הפוסקים דס"ל דם בצים דרבנן כו' ע"ש. וממילא ה"נ נהי דהיכי דהדם בעין יש להחמיר אפי' ע"י בישול מיהא ע"י בליעה שכבר נתערב יש לסמוך על המקילין דעכ"פ נאמן הנכרי במסל"ת אבל להקל מספק לחודא גם הסמ"ג לא התיר ודו"ק: (ו) ואשר כ' כבודו שהמתיר השיב שהוא הורה להתיר ע"י הגעלה הואיל ויש בזה תרי דרבנן דם שבשלו מדרבנן ואחר מעל"ע כבר נעשה טעם לפגם ואני אומר דטעם המתיר ודאי הוא לפגם שבזה לא מהני הגעלה כדמוכח מגמ' פ' כל הבשר (קי"א.) גבי האי פינכא דהוי בי רב אמי דמלח בי' בשרא ותברה ופרש"י ההוא פינכא קערה של חרם שאין לה תקנה בהגעלה ובר"ן שם ד"ה אימלח כ' ומהא שמעינין דנותן טעם לפגם לכתחילה אסור דאי לא אמאי תברה נשהייה עד למחר דהוי נותן טעם לפגם אלא ש"מ דלכתחילה אסו' מבואר מזה דכלי חרס לא מהני הגעלה אפי' לאחר מעל"ע ואפי' באיסור הדם שמלחו כיון דעכ"פ יש לאיסור עיקר מה"ת. ובמ"ש הב"י בסי' ס"ט על מ"ש הסמ"ג שהנכרי נאמן במסל"ת שהדיח הבשר אחר מליחתו שהטעם משום דבמילי דרבנן נאמן במסל"ת והך בשר כיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו הוא פלאי למה הוצרך הב"י הטעם דמליח כרותח הוי דם שבשלו הא הרי הוא מבושל לפנינו וכבר התעורר בזה הרמ"א בד"מ והובא בט"ז שם. ולפימ"ש דהב"י ס"ל להלכה כשי' הפוסקים דם שבשלו עובר עליו מה"ת דלא נפיק מתורת דם אלא דנפיק מתורת אוכל כיון דלאו אורחא דדם למלחו כמ"ש הרא"ה בבדק הבית הבאתי דבריו לעיל (אות ד') ולימוד ערוך הוא מבואר בש"ס סוף פ' אלו הן הלוקין (כ"ג:) דנפש של אדם קצה מן הדם ולהכי לענין טומאת אוכלין קי"ל דם שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה אכן לענין איסור אכילה מכי אכלי' אחשבי' באכילתו ובכה"ג דהנכרי אומר במסל"ת שאין כאן דם כלל שכבר הודח הבשר תו ל"ש אחשבי' וממילא אין כאן איסור תורה כלל ועפי"ז יתכן היטב לומר דהיכי דנמלח הבשר כמשפט התורה ואין אנו דנין רק אולי לא הודח באחרונה ונתבשל כך בזה יש לומר דהנכרי נאמן במסל"ת שאין כאן איסור דאו' כלל כיון דחזינין דהאי גברא נפשו קצה באכילת הדם והרי בכונה מלח הבשר להפליט דמו וכי אכל הבשר אח"כ מהיכי תיתי לומר דבאכילתו אחשבי' לאכילת הדם ולדידי' אחשבי' לאכילה איפכא מסתברא שהוא סומך ע"ז שהנכרי נאמן במסל"ת שאין כאן דם ואלו ידע שיש כאן דם לא הי' אוכל משא"כ אם אנו דנין מכח דם שבשלו שהוא