מהרא"ש עד

הדם שעל פני הבשר עם הדם הבלוע חשיב מין במינו והדם שעל פני הבשר היא המיעוט ובטל ברוב הדם הבלוע מיהו כיון שהדם בעין נתערב עם המים מיד שנתנו בקדרה לבטלו א"כ נאסר המים מכח הדם שעל פני הבשר שהוא מין באינו מינו וטעם כעיקר דאו' ובזה לא אמרינן סלק את שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה ומבטלו כיון שבא הדם מקודם לשאינו מינו ובכה"ג לכ"ע לא אמרינן סילוק. אמנם בנידון שאלתינו יש מקום להקל לשי' האו"ה דהיכי דלא נודע לא אמרי' דנעשה נבלה וכ"כ בחי' הגרשוני יו"ד (סי' צ"ח ט"ז סק"ה) ע"ש ומכ"ש בלא נודע עד אחר מעל"ע. ואין השאלה רק על הכלים ודוק: (ד) וזאת לדעת שדעת רש"י והרמב"ם שכ' דם שבשלו עובר עליו לאו יחידאי הוא שהרי הר"ן בחי' במס' חולין קיים שי' רש"י להלכה וגם הבעל העיטור ס"ל דם שבשלו עובר עלי' מה"ת ובימינו נתגלה חי' הרשב"א על מנחות שמה הרחיב הדיבור והחזיק במעוז שי' רש"י וכתב דאפי' נימא דלזעירי קפאו באור פטור לאו הלכתא כותי' דקי"ל כבתרא כרבא דמחייב גם בפנימיות הואיל וכנגדן ראוי בחיצוניות כמו כן יש לנו לומר דגם באור הואיל וכנגדו דם שקרש בחמה כמו זה שקרש באש ראוי בחיצוניות ע"ש. אמנם שלא לשבור דברי רבותינו בעלי התוס' חלקי אמרה נפשי להתבונן בדבר ולעמוד על יסוד אמת לענ"ד. דהנה בגוף הדין דחדית לן זעירי דם שבשלו אינו עובר עליו ופרש"י בין דחולין בין דקדשים אינו עובר עליו דהא לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבשלו לא חזיא תו למלתי' ונפיק מתורת דם ומליח הרי הוא כרותח. היא פלאי איך אפשר לומר דהתורה לא חייבה על הדם אלא בראוי לכפרה דהא בגמ' בפ' דם שחיטה מרבה דם חי' ודם בהמה אשר איננה טהורה שאינה ראוי להקרבה וכבר התעורר בזה הרמב"ן בנימוקי החומש (פ' אחרי) אמנם לענ"ד הדבר נכון היטב דודאי התורה רבתה כל דם אפי' של חי' ושל בהמה לא טהורה מיהא רק בעוד ששמו עלי' והדם הוא בהויתו אך אז תורת הדם עלי' אבל הדם שמלחו או שבשלו דאישתני ונפיק מתורת דם זהו אינו בכלל אזהרת כל דם ל"ת ומה שפי' רש"י דלא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה פי' לפירושו דכל שבדם הקדשים נתקלקל הדם ואישתני ואינו ראוי לכפרה משום דנפיק מתורת הדם גם בחולין לא יחשב לדם וזה מדוקדק בלשון הגמ' מנחות שם דמקשה דמיעט קרא לדם הא לאו הכי ה"א ליבעי מלח כיון דמלחו נפיק לי' מתורת דם. ובר"ן פ' כל הבשר (קי"ב.) ד"ה האי בר יונה כו' כ' וז"ל וטעמא דדם שבשלו דכיון דנתבשל נפיק לי' מתורת דם ודכותי' נמי מלחו כיון דמלחו מליח כרותח הרי נשתנה ואינו עובר עלי' כו' ע"ש והרא"ה בבדק הבית (בית ג' ש"ג) במליחת הבשר כ' וז"ל ואפשר לומר שהדם נפגם הוא במלח כו' דלאו אורחא דדם במלח כו' ע"ש. ודברים אלו קלורין לעינים לשי' הפוסקים דם שבשלו אינו עובר עליו דאפי' לרבא דס"ל דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות זה רק בקפאו בחמה או שנקרש מאליו דבזה שפיר קאמר הואיל וראוי בחטאות החיצוניות דכתיב ולקח ונתן א"כ חזינין דדם שנקרש מאליו לא נפיק מתורת דם והוא בהויתו ושמו עלי' ולא נגרע מערכו כלל וחזי לכפרה ואף דבחטאות הפנימיות לא חזי לכפרה היינו משום דהתורה אמרה וטבל והזה ופסול זה דומה לשאר פסולי המוקדשין לן ויוצא וכן דם החי' וכי"ב דאין הפסול מצד עצם הדם אבל דם שמלחו או שבשלו באור דלא חזי למלתי' לכפרה משום דאישתני ואין שמו עלי' ודם לא יחשב בזה אין חילוק בין דם הקדשים ובין דם חולין כל דאישתני ונפיק מתורת דם אין זה בכלל אזהרת הדם האמור בתורה וז"ב בעזה"י. ובנה"ך יו"ד (סי' פ"ז) כ' ז"ל ובאמת יש לתמוה על כל הני פוסקים דס"ל דם שבשלו אינו עובר עלי' הלא למסקנא זעירי מיירי דוקא בחטאו' הפנימיות אבל בחטאות החיצוניות עובר עליו ע"ש ולענ"ד אין אני מבין דבריו דהא כ' התוס' מנחות שם בד"ה כאן כו' בזה"ל לכן נ"ל דזעירי היינו בבשלו באור כ"ע ל"פ דאינו עובר עליו והאי חילוק בין חטאות הפנימיות לחיצוניות קאי אקפאו בחמה וגם הנך פוסקים דס"ל דם שבשלו עובר עליו נראה שהסכימו לפרש דזעירי מיירי אפי' בדם חולין אלא שהמה מפרשים דרבא פליג על זעירי והלכה כרבא דהוא בתראי. אולם מאן ספין ומאן רקיע להכריע בין הקדמונים: (ה) והב"י כתב בש"ע יו"ד (פ"ז ס"ו) המבשל כו' או שבישל דם בחלב אין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב משמע הא משום דם לוקין כמ"ש הש"ך שם אמנם יש להעיר בזה שהב"י בעצמו ביו"ד (סי' ס"ט) הביא מ"ש הסמ"ג נכרי המשמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדרה ואינו ידוע אם הדיחו נאמן הנכרי אם הוא מסל"ת והק' עליו והא אין מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה ותי' דבמילי דרבנן נאמן והך בשר כיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו מה"ת והובאו דבריו בט"ז י"ד (ס"ט ס"י) מבואר בזה דגם הב"י ניחא לי' שי' הפוסקים דס"ל דם שבשלו לא הוי רק איסור דרבנן. והנ"ל עפ"י מ"ש הסמ"ג (סי' קל"ז) וז"ל שנינו פ' כה"ב הלב כו' ופרש"י שעונש כרת אפי' לאחר שבשלו ור"ל שאינו סובר כאותו אמורא דס"ל בפ' הקומץ דם