מהרא"ש עא

הבהמה מעצמה ולהכי שפיר קאמר הש"ס דמתני' הוא מוכח כרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת והוי צורך אוכל נפש לישראל לאכול כזית מבית טביחתה. ואף דבשר חי לא חשיב אוכל זה רק מן הסתם אבל אם הוא רוצה לאכול שפיר חשיב צורך אוכל נפש ואף דכ' התוס' דהמבשל גיד לא חשיב אוכל נפש דבעינין שיהי' שוה לכל נפש שאני גיד דלא חשיב אוכל כלל דאין בגידין בנ"ט ועוד דהוא אסור באכילה ולריה"ג בעי דוקא שיהי' ראוי לנפש האדם אכן לרע"ק דס"ל לכל נפש אפי' נפש בהמה במשמע ולכם לכל צרכיכם אפי' לכלבים א"כ לא הקפידה התורה שיהי' אוכל אדם דוקא אלא כל שהוא מאכל אפי' לכלבים קאי צורך אוכל נפש וכיון דיש שהות עכ"פ לאכול מבית שחיטתה כזית בשר וא"א לאכול כזית בשר בלא שחיטה שפיר חשיב צורך אוכל נפש ודו"ק: ( ודע דבפ"ק דביצ' (ד.) מקש' הגמ' במ"ע אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה כו' אמר אביי כגון שלקחה סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל בצים עומדת ע"ש. וע' תוס' פ"ק דחולין (י"ד.) ד"ה בהמה. ויש להעיר מהא דאי' בפ' בא סי' (נ:) אמר רבא אף אנן נמי תנינין י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזה אחד מהם צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה ופרש"י דהא מחיים סתמא לאכילה כו' ע"ש. ואולי תרנגולת אינו בכלל עוף וצע"ק דהא לא נשחט העוף רק שנתנבל א"כ אדרבא אין זה מחשבה לאכילה ודו"ק: סי' ט"ז שוי"ר לכבוד הרב הגדול החריף מוה' צבי הכהן ני' ברוינשטיין אב"ד דק"ק לאנצקרוניא. רוסיא: צעקתו במכתב מיום א' שבוע זו הגיע עדי ע"י בנו החריף שי' בדבר הנשאל מאחד הנשלח לו בשר והשולח כתב שזה בשר כשר וסבר שנמלח כדין ובישלו כך ועשה ראססעל ונתנו הבשר הרותח על קערות וטעלליר וגם עירו רוטב רותח על כמה טעליר ואחר עבור מעל"ע נודע הדבר ומעלתו אסר הכלים ואיש אחד אשר לא הגיע להוראה אמר להשואל שלא ישגיח על המורה כי הכלים כשרים הכל: (א) תשובה תם אני לא אדע מה להשיב על המתיר יען אדמהו אכנהו ולא ידעתיו אך כפי הוראה לבש גאות לקנטור ולא למד צדק. בראשון חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ומה מקום דחק והפסד ראה בזה להתעבר על ריב לא לו ולא ידע כי בנפשו הוא ולא ידע ואשם. ומה שהצטדק שסמך א"ע על הא דקי"ל אין בלוע יוצא מחתיכה בלא רוטב וכיון שנתנו הבשר על הטעליר בלא רוטב הכלי אינו בולע ומעלתו השיב כיון שחתכו הבשר בסכין אגב דוחקא דסכינא יוצא רוטב אני לא באתי לידי מידה זו אלא אפי' בלא דוחקא מיד שהניחו הבשר רותח על הטעליר נאסר הכלי וחילי דידי ממ"ש הבית מאיר בחי' הנדפס על יו"ד (סי' צ"ד בט"ז ס"ק י"ד) וז"ל מעתיק כו' שבכל חלקי אורז ודוחן יש גוף שמנונית חמאה בין כל גרעין וגרעין וזה לא חשיב אלא בעין ע"ש וה"נ בנידן הנשאל ידוע הדבר שהבשר הנעשה ממנו בישול ראססעל בשעה שלקחו הבשר מן הכלי הראשון והניח על הטעליר לא ימלט שלא היו על הבשר הרבה רוטב ושמנונית המרק וזה לא חשיב בליעה אלא בעין. תו כ' דהמתיר השיב שסמך א"ע שדרך המבשל שמערה מים רותחין על הבשר טרם שנותנין אותו לקדרה לבשלו וזה הוי חליטה זה טעות גדול דאין אנו בקיאין בחליטה ותו חליטה לא הוי רק בשמוהו בכלי ראשון שמעלה רתיחה עומד אצל האש וע' ש"ס פסחים (מ.) לא ליחלוט אינש תרי חטי בהדי הדדי כו' ולא סליק להו דיקולא דמיא ע"ש והיכי דשמו הבשר במים רותחין בכלי ראשון יש מקום להקל עפ"י שי' התוס' והר"ן דס"ל דם שמלחו ושבישלו אינו עובר עליו אבל בכלי שני או בעירוי לכ"ע הוי מה"ת ועובר עליו דעירוי לא חשיב בישול להקל: (ב) תו השיב המתיר דסמך א"ע על שי' התוס' דס"ל דם שבשלו דרבנן ואחר שנודע לאחר מעל"ע הוי תרי דרבנן ומעלתו כ' ע"ז דראוי להחמיר כרש"י והרמב"ם דס"ל דם שבישלו עובר עליו מה"ת וחייב כרת הנה כן הוא שכן כתב הרשב"א במשמרת שראוי להחמיר אפי' בספק שבקל יכול ליגע באיסור כרת והובאו דבריו בס' פ"מ אכן ידע כבודו שבדם האברים אין בו רק ל"ת גרידא ואולי כונתו אם לא הודח הבשר אז הדם שעל פני הבשר הוא בכרת וזה מבואר בגמ' כריתות (כ"ב.) ע"ש. ובש"ס מנחות (כ"א.) מסיק הגמ' הקפה את הדם ואכלו חייב ע"ש ובירושלמי ריש פ' יוה"כ א"ר יונה דם שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה ומקשה ע"ז מהא דתני המחה את החלב וגמעו הקפה הדם ואכלו חייב אלמא דחשיב אוכל ומשני לה דהא דאמר ר' יונה דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה זה רק לענין טומאת אוכלין אבל לא לענין איסורין לאכילה ע"ש וטעמו של שמועה זו מה ראה הירושלמי לחלק בין טומאת אוכלין ובין איסור אכילה נ"ל עפ"י מ"ש התוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה