מהרא"ש ע

דעלמא מוזהר בלאו שלא להעלות ע"ג המזבח זה רק אם נפסל גוף הקומץ והאימורין משא"כ היכי שמלחן זר לא יתכן כלל לומר דגוף הקרבן נפסל ואסור להעלותו ע"ג המזבח דזה ודאי אינו דזר שמלחו לא גרע מאלו לא מלחו כלל וכיון דכך הוא סדר מעשה הקרבנות לכתחילה דמעלהו על גבי המזבח ואך בראש המזבח הוא דמלחו ונתנו מיד על גבי האש א"כ גם במליחת הזר המצו' להעלותו ע"ג המזבח וממילא אויר המזבח מקדש וממילא גם מליחת הזר כשר. והנה בדין זה דמלח זר כבר התעוררו וכי אפשר דזר עולה למזבח וכ' הלח"מ דמיירי שהזר מלח למטה בעזרה והכהן מעלהו ע"ג המזבח ולפי"ז לא קשה מה שהקשו על המ"ל מש"ס יבמות מדוע לא משני הש"ס דמיירי שהזר חילל שבת שמלח האימורין וכנ"ל דז"א דבזר שמלח האימורין למטה בעזרה אין כאן חילול שבת כלל דלא חשיב עיבוד כיון דאינו שוהה במלחו שיעור מיל וגה שוי' אוכל ל"ש בזה כיון דבשעה שמלח הזר לא אהני כלום ומליחת זר נפסל כמ"ש הרמב"ם ה' ביאת מקדש כנ"ל. וא"כ אי' ההכשר בא אלא אחר שהכהן מעלה האימורין למזבח ובזה ל"ש משום מכה בפטיש כיון דהגמר מלאכה והתיקון לא בא עם הפעולה בשעה שהזר מולח כנ"ל ודו"ק: ולפי"ז שפיר דייק הר"ן ז"ל בפ' יוה"כ נשאל הראב"ד בלשון הזה אם הי' חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו אחת ונאכילנו נבילה כו' והר"ן השיב על זה דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה שהאוכלה עובר בלאו על כל כזית כו' אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא וכבר הארכתי לבאר דהשוחט בשבת מרבה במלאכות וחילל שבת מיד כשהוא מתחיל לעשות חבורה בעור צואר הבהמה וחייב משום מפרק וגם משום צובע בעת שחיטת הסימנין ובגמר השחיטה חייב משום נטילת נשמה כנ"ל אכן זה רק בבהמה אבל הראב"ד נשאל היכי דצריך לשחוט לו תרנגולת. ובתשו' שבות יעקב כ' דאין דם בעור העוף ומבואר בש"ס שבת (קכ"ז:) דעוף דרכיך חזי לאומצא וע' תוס' פסחים (כ"ד:) ד"ה וכיון דהחולה מסוכן ממילא עומדת עכ"פ אחת לאכילה כנ"ל א"כ ל"ש בי' חילול שבת משום מפרק דהוי אוכלא דאיפרת דגם עור העוף חזי לאכילה ומכ"ש הבשר וממילא ל"ש בי' דין צביעה בשבת כיון דאין צביעה באוכלין ורק בבשר בהמה דאינו נאכל חי שייך בו צובע כנ"ל ולהכי שפיר השיג הר"ן על הראב"ד דהיכי דאין החולה צריך לבשר בהמה רק דצריך לשחוט לו תרנגולת אחת ודאי יש חומרא בנבילה שהאוכלה חייב על כל כזית והשוחט בשבת אינו עובר אלא בשעת שחיטה בלאו אחד ודו"ק: (ו') ובמ"ש לעיל (אות ג') דבשר חי אינו אוכל עלה ברוחי שזה פלוגתא דתנאי וש"ס מפורש בפ' אין צדין (כ"ה.) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי רעק"א אפי' כזית חי מבית טביחתה והרי"ף והרמב"ם שכ' להלכה כרע"ק מוכח דבשר חי תפל נמי חשיב אוכל והת"ק וכן להפוסקים דס"ל דבעי דוקא שיהי' שהות לצלותו ס"ל דבשר חי לא חשיב אוכל אכן נראה בעיני כפי שהוכחתי לעיל דלכ"ע בשר חי לא חשיב מאכל אדם אלא דרע"ק לשיטתו אזיל דס"ל לכם אפי' לכלבים ובפ"ק דכתובות אמרינן דמוגמר אסור ביו"ט משום דבעינין שיהי' צורך לכל נפש וכ' התוס' שם א) ד"ה מתוך כו' דגיד אסור לבשלו משום דאסור באכילה אף דהוא רוצה לאכלו מ"מ צורך לכל נפש לא הוי ע"ש. ובפ' א"צ שם אמרו בגמ' הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים כו' מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדרב הונא כו' נשחטה הותרה כו' והא תנן מתני' כרב הונא דתנן רעק"א אפי' כזית חי מבית טביחתה כו' והקשה הצל"ח מה זו ראי' דרע"ק ס"ל נשחטה הותרה הא רע"ק ס"ל לכם ואפי' לכלבים ע"ש. ולענ"ד נכון היטב עפ"י מה דאי' בריש פ' אין צדין (כ"א:) לכם ולא לכלבים דברי ריה"ג וכ' התוס' שם ד"ה לכם אומר הר"ש דהלכה כריה"ג ואע"ג דקי"ל הלכה כרע"ק מחברו סתם משנה כריה"ג עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפ' ביו"ט אבל אין הרועים אוכלין ממנה אינה נאפת ביו"ט והרז"ה בבעל המאור כ' דהך משנה אתיא נמי כרע"ק דנהי דס"ל לרע"ק לכל נפש אפי' נפש בהמה מ"מ לא עדיף נפש בהמה מנפש אדם דלא הותרה המלאכה אלא לצורך אבל להרבות במלאכה לאפות עיסה בשביל כלבים הוי שלא לצורך אוכל נפש כיון דעיסה חזי לכלבים אפי' בלא אפי' ע"ש. וע' ש"ס פסחים (ה':) כמבואר שם דרע"ק ס"ל דלא אמרינן מתוך שהותר' לצורך הותר' שלא לצורך. ובריש פ' אין צדין (כ"ג:) פרש"י דהא דשחיטה ואפי' הותרו לצורך יו"ט טעמא משום דאי אפשר מעיו"ט דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח כו' ע"ש והתוס' שם כ' דבאוכל נפש אין חילוק בין אפשר לעשותו מעיו"ט בין א"א לעשותו מעיו"ט ע"ש. מיהא לשחוט בהמה מסוכנת היכי דאין שהות ביום לצלותו ועומדת למות מיד פשיט' דל"ש בזה היתר לשחוט לצורך הכלבים כיון דבשר תפוח וכן הנבלה נמי חזי לכלבים א"כ השחיטה ביו"ט הוא שלא לצורך אוכל נפש כלל דממ"נ אי לישראל הא בעי הפשט וניתוח ובדיקה ואי לכלבים הא אפשר מעיו"ט וגם אפשר להמתין רגע עד שתמות