מהרא"ש סט

דתיקון אוכלין שייך בהו מכה בפטיש והאחרונים השיגו עליו אולם מבואר להדיא בירושלמי פ' כלל גדול דגמר מלאכה בתבואה חייב משום מכה בפטיש. ובר"ן פ"ק דחולין (י"ד.) כ' דיש במליחת הבשר בשבת חיוב חטאת דשווי' אוכלא ע"ש וכ"כ הרשב"א. ולפי"ז קשה לי בהא דאמר בפ' כלל גדול האי מאן דמלח בשרא בשבת חייב משום מעבד ורבא אמר אין עיבוד באוכלין וכ' התוס' דעכ"פ איכא איסור מדרבנן דמיחזי כעיבוד וקשה דהרי כבר ביארתי דבשר חי לא חזי לאכיל' ובשר מליח חשיב אוכל א"כ המולח הבשר חייב חטאת מה"ת דשווי' אוכלא: והנ"ל בזה עפ"י מה דאי' בפ' כלל גדול (ע"ד:) האי מאן דעביד חביתא חייב משום שבע חטאות תנורא חייב משום שמונה חטאות ופרש"י ד"ה תנור כו' אבל גבי חביות ליכא משום מכה בפטיש כיון דמאלי' נגמרה מלאכתו בתנור ע"ש, וכ"כ בחי' הרב המאירי ע"ש. ולפי"ז א"ש דבשלמא בפוצע זיתים או בהדיח קולייס האיספנין בשעה שהוא עושה מלאכתו פעולתו לפניו ונגמר המלאכה עם המעשה שלו וזה חייב משום מכה בפטיש משא"כ במולח הבשר לאכיל' ל"ש בזה לחייב משום מכה בפטיש כיון דלא נעשה אוכל עד שישהה הבשר שעה חדא במלחו א"כ מאליו נגמרה המלאכה ולא דמי למכה בפטיש דהגמר מלאכה בא עם המעשה וז"ב בעזה"י: ובש"ס מנחות (נ"ח:) הניח שאור ע"ג עיסה והלך ונתחמצה חייב כמעשה שבת ופרש"י דנותן הבשר על הגחלים ונצלה הבשר מאליו ע"ש. כבר ביאר הענין דודי בתשו' בית אפרים או"ח (סי' כ') דבעינן דומי' דמלאכת המשכן ובאפי' ובישול כך הי' המלאכה במקדש ואי אפשר לעשות מלאכת אפי' ובישול על אופן שיהי' נגמר הבישול ברגע שמעמיד המאכל על האש ע"ש. והרמב"ם כ' בה' שבת (ט' הי"ד) העושה עין הצבע חייב כגון הנותן קנקנתום לתוך מי עפצים שנעשה שחור כו' ע"ש. והראב"ד השיגו דהגמ' חשיב בישול סימנים וק' תיפוק לי' דהוי צובע ולפמ"ש נכון היטב שי' הרמב"ם דבשלמא היכי דעושה עין צבע שנותן הקנקנתום לתוך מי עפצים דבשעה שנותן הקנקנתום מי העפצים מקבלים הצבע ונעשו שחור להכי חייב משום צובע דמה לי צובע בגד ועור או שצובע מי העפצים אכן בבישל סממנים במים דאין המים מקבלים הצבע בשעה שהוא נותן הסממנין בתוך המים עד שישהו על האש ויתבשלו הרב' כמבואר ברא"ש פ' כירה (סי' י"א) ע"ש ועיין במס' חולין (ק"ח:) מבלע בלע מיפלט לא פליט וכ' התוס' שם דאינו פולט אלא אחר ששבע לבלוע ע"ש א"כ מלאכת הצביעה שהסממנין צובעין להמים בא ע"י הבישול . ומאליו נעשה המלאכ' אין זה דומה לצובע במשכן שנעשה הצביעה עם מלאכתו בשעה שהוא עשה המעש' שהי' מכה בשרביט כמבואר בירושלמי פ' כלל גדול ודו"ק: ובמה דפשיט להמ"ל דהאימורין לא חשיבי אוכל ג"כ קשה בעיני דכיון דעכ"פ גוף הבשר והקומץ המה אוכלין גמורין מה נ"מ אם הם נאכלין לאדם או לא ואפי' לענין טומאת אוכלין דמבואר בתור' אשר יאכל ור"ש ס"ל דבעינן שיהי' יכול להאכילו לאחרים ועולה לאו בת אכילה היא אפ"ה לכ"ע מקבל טומאת אוכלין דאכילת מזבח חשיב אכילה כמ"ש התוס' במש' חולין (פ"א.) ד"ה עולה ומכ"ש לפי מה דמסיק התם בגמ' דעולה בת אכילה היא. ובפ' לולב הגזול (ל"ג:) גבי הושענא פריך והא מתקן מנא וכ' המרדכי דתיקון מצוה חייב משום מכה בפטיש כמו להדיוט ועיין בכפות תמרים. ובמס' שבת (ק"ז) אמרינן מה לי לתקן כלי מה לי לתקן מילה. ולפי"ז נלענ"ד דודאי במולח בשר חולין בשבת אין כאן לא משום עיבוד ולא משום שווי' אוכלא דמלאכת עיבוד אין כאן כיון דאחר שנשתהה במלחו שיעור עיבוד מיל או ג' מיל כבר נעשה בשר מליח הראוי לאכילה ואין עיבוד באוכלין ומשום שווי' אוכלא אין כאן דשווי' אוכל לא חשיב מלאכה אלא היכי דנעשה אוכל בשעה שהוא עושה הפעולה כחו בפוצע זיתים וממתקן או בקולייס האיספנין שהדחתן גמר מלאכתן ועם הדחתו נעשה אוכל משא"כ מולח הבשר חולין דלא שווי' אוכל עד שמונח הבשר עם המלח שיעור שעה ואז נגמר המלאכה מאליו כנ"ל משא"כ במולח הקומץ למזבח שפיר יש בזה משום שוי' אוכל כיון דהדין הוא שמעלהו למזבח ומלחו ומיד נתנו על האש א"כ התיקון בא בשעה שהיא מלחו ובזה שהוא מלחו הוא מכשירו ומתקנו לאכילת המזבח וזה הוי ממש כמו פוצע לזיתים דהגמר מלאכה בא תיכף בשע' שהוא עשה הפעולה וזה חשיב הכשר מנא למצו' ואית בי' מלאכת מכה בפטיש והכשר האימורין למזבח הוי כמתקן מנא למצוה וכשוי' אוכל להדיוט ושפיר צריך רבוי תמלח אפי' בשבת ודו"ק: (ה) ובס' מנ"ח הק' דברי הרמב"ם דסתרי אהדדי דבה' ביאת מקדש (פ"ט ה"ה) כ' הזר פסול לעבודה כו' והיוצק והמולח אע"פ שנפסלו והוא מוזהר אינו חייב מיתה כו' משמע מזה דמליחת זר פסול ובה' פסה"מ (פי"א ה"ג) כ' אם מלח זר הקרבן כשר וע"ש שהשאיר קושיא זו בתימה. ולענ"ד נכון היטב כיון דקי"ל המזבח מקדש את הפסולין ואויר מזבח כמזבח כדאי' בפ' המזבח מקדש (פ"ז:) אם כן נהי דמליחת זר פסול מיהו גוף הקרבן כשר ושפיר יכול להעלות הקומץ והקרבן למזבח לכתחילה דנהי דפסולין