מהרא"ש סז

דמפרק שייך אפי' בדם מיפקד פקיד זה ברור ונכון ואדרבא עיקר תולדה דדישה הוא בכך כפרש"י בפ' המצניע (צ"ה.) ד"ה מפרק כו' פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקש ע"ש. אכן עיקר קושיתו לענ"ד לק"מ עפ"י מ"ש התוס' פ"ק דמס' כתובות (ו.) ד"ה האי כו' דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד ע"ש. וביאור הדברים דאפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב זה רק היכי דעושה מלאכה אלא שא"צ לגופה משא"כ היכי דהנסחט הולך לאיבוד אין זה תולדה דדש כלל דמלאכת דש אין התבואה הולך לאיבוד וע' בר"ן סוף פ' (י"ד) במס' שבת ובפ' המוצא תפילין (ק"ג:) כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי במקדש אם להוציא דם כאן וכאן אסור ופרש"י ד"ה כאן כו' דהוי לי' חובל כו' ע"ש. ורש"י אזיל לשיטתו דחובל תולדה דשוחט וחייב משום נטילת נשמה ובפרש"י והתוס' במס' שבת (ק"ז.) ע"ש. והדבר ברור דצריך להוציא הדם וצריך לעצמו של דם המה שני ענינים נפרדים שונים זה מזה דנהי דצריך להוציא הדם מהני לשי' רש"י והתוס' לחייבו משום חובל זה רק היכי דהדם חבורי מיחבר ואיכא משום נטילת נשמה אלא היכי דא"צ להוציא הדם חשיב מקלקל והיכי דלקה באצבעו וצריך להוציא הדם חשיב מתקן אבל היכי דהדם מיפקד פקיד דאין בזה משום נטילת נשמה ואין לנו לדון אלא לשי' הרמב"ם דס"ל דחייב משום מפרק בזה אינו חייב אלא בצריך לעצמו של דם ליתן הדם לפני כלבו דנהנה מגוף הדם בזה שייך תולדה דדש אבל היכי דהדם הולך לאיבוד כגון לבעול בתחילה בשבת נהי דצריך להוציא הדם מיהא כיון דלא נהנה מעצמו של הדם ואדרבא הדם הולך לאיבוד ל"ש בזה איסור מפרק וז"ב בעזה"י. אכן בשוחט בשבת דכל שוחט בהמה ניחא לי' דליתויס בית השחיטה ומה"ט בשוחט ויצא ממנו דם אינו נאכל בידים מסואבות שהדם נופל על בית השחיטה ברצון הבעלים בכה"ג שאין הדם הולך לאיבוד ס"ל להרמב"ם דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש וזה בא בתחילת השחיטה וחיוב נטילת נשמה בא בסוף בגמר השחיטה וא"כ נסתר הטעם שכ' הר"ן דנבלה חמיר דחייב בלאו על כל כזית ושחיטה בשבת אינו עובר אלא בלאו אחד ואדרבא הרי בשוחט בשבת עובר בחילול שבת במלאכות הרבה כנ"ל: ב) והנ"ל עפ"י מה דאיתא במס' שבת (צ"ה.) חולב חייב משום מפרק ופרש"י שהיא תולדה דדש ובפ' חבית (קמ"ד:) חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אלמא סבר משקה הבא לאוכל כאוכל דמי ומבואר שם דאפי' לא בא רק לצחצחו או להחליקו חשיב אוכל ובתוס' שם ד"ה חולב כ' דהיינו דוקא ביו"ט דחזי הבהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה חשיב כמו דש שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כמו נוטל אוכל מתוך הפסולת וחשיב מפרק כמו שמפרק התבואה מן הקש ע"ש. וע' תוס' יבמות (קי"ד.) ד"ה וקסבר כו' אכן הר"ן בריש מס' ביצה כ' דאיסור שחיטה בשבת אינו מוציא את הבהמה מתורת אוכל דרק ארי' הוא דרביע עלה וכ"כ הרז"ה בפרק חבית ע"ש דאסברא לן דאפי' בשבת חולב אדם עז לתוך הקדרה דהחלב שבא לאוכל חשיב אוכלא דאיפרת ורק בעומדת לגדל אז גוף הבהמה לא חשיב אוכל וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך הפסולת. ולפי"ז הדבר ברור דל"ש איסור מפרק אלא בחולב בהמה חי' או בחובל להוציא דם מנפש החי אבל בשוחט בהמה בשבת אף שמפרק הדם מן הבהמה אין כאן מלאכת דש דכיון דנשחטה הוברר הדבר דלאכילה עומדת כמבואר במס' חולין (י"ד.) א"כ הבהמה לא יצאה מתורת אוכל דמשום איסור שחיטה בשבת הוי רק ארי' דרביע עלה וממילא הדם היוצא ע"י השחיטה לא חשיב תולדת דש דממ"נ לא דמי' לדש אי משום הדם ההולך לאיבוד ל"ש בי' מפרק כמ"ש התוס' במס' כתובות כנ"ל וכן מבואר ברמב"ם דהתנאי השני דלא חשיב מפרק אלא אם עושה בכונה ליהנות מגוף הדם כנ"ל ואי משום הדם הנופל על ביה"ש דניחא לי' דליתויס זה חשיב אוכלא דאיפרת דמשקה הכא לאוכל כאוכל דמי ולפי"ז שפיר מקשה הגמ' חולין ולוקמא מתני' כר' מאיר כיון דהשוחט בשבת לא חילל את השבת במלאכת מפרק א"כ ממילא השחיטה כשרה כיון שלא חילל את השבת אלא בגמר השחיטה כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם: אמנם זה נכון רק לר' מאיר דס"ל יש בריר' וכי נשחטה הבהמ' הוברר הדבר למפרע דלאכילה עומדת ושוב ל"ש בי' מלאכת מפרק ולא בא החילול שבת עד גמר השחיט' אכן להרמב"ם להלכה דס"ל כר"י וכי מוקי מתני כר' יהודה דס"ל אין בריר' א"כ אמרינן דהבהמ' בחיי' לגדל עומדת וכי התחיל לחתוך הצואר בעור הבהמה טרם התחיל השחיטה בוושט הרי חילל השבת במלאכת מפרק וחייב משום דש וחשיב מומר אם שחט במזיד ושפיר כ' הרמב"ם דהשוחט בשבת במזיד שחיטתו אסורה. אכן זה רק בשוחט בשבת באיסור בזה שייך לומר סתם בהמה בחיי' לגדל עומדת ואף דנשחטה לא אמרינן ברירה שעי"ז הוברר הדבר למפרע דלאכיל' עומדת מיהו היכי דאיכא חולה מסוכן דצריך לאכול הבשר, אלא דאנו דנין אם לומר לנכרי שינחור או שהישראל ישחוט א"כ הבהמ' עומדת לאכילה בין אם הנכרי ינחור אותה בין אם הישראל ישחוט אותה א"כ ל"ש בזה מלאכת מפרק