מהרא"ש סו

בלאו על כל כזית וכזית שבה כו' אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא כו' ע"ש. אמרתי להתבונן בלשון הר"ן ז"ל שכ' נשאל הראב"ד בלשון הזה מה חידוש דבר מצא הר"ן שכתב בלשון הזה שנשאל הראב"ד וחלקי אמרה נפשי אדברה וארוח לי. תנן התם במס' חולין (ל"ג.) השוחט בהמה חי' ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות ובגמ' טעמא דלא יצא מהם דם הא יצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות וקשה לי לשי' הרמב"ם בה' טומאת אוכלין (פי"ב ה"ב וה"ג) דכל משקה אינו מכשיר רק אם נפלו המשקין על האוכלין ברצון הבעלים וכ"כ בפיהמ"ש בריש מס' מכשירין במשנה כל משקה שתחילתו לרצון הביאור בזה דבעינין דוקא שיגיעו המשקין להאוכלין ברצון הבעלים או בשעת נפילה או בסופו היינו בשעה שעודנו המשקין על האוכלין והבעלים רצונם בכך אז הוי הכשר ע"ש וע' במרכבת וא"כ קשה ביצא מהן דם אמאי מכשיר מה ניחותא דבעלים איכא. ותו הא קי"ל משקה ההולך לאיבוד לכ"ע אינו מכשיר כש"ס יבמות (ט"ו:) והכא הרי הדם הולך לאיבוד דאסור לקבל הדם בכלי. וע' בחי' הרשב"א שהתעורר בזה. והנ"ל עפ"י מה דאי' בפ' כלל גדול (ע"ה.) השוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה ומסיק דרב ס"ל אף משום צובע צובע במה ניחא לי' כי היכי דליתוויס בית השחיטה דמא כי היכא דליחזוהו אינשי וליתי ליזבנו מיני' ע"ש וכיון דס"ל בהמה נעשה יד לאבר כש"ס חולין (קכ"ז:) שוב הוי כאלו נפל הדם על כל בשר הבהמה א"כ הדם חשיב תלושין ברצון ונפילת המשקין על האוכל ברצון ולכ"ע מכשיר. ובמס' שבת (ק"ז.) חי' ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב וכ' הרמב"ם בפה"מ החובל והוא העושה בהן חבורה אינו חייב אלא בשני תנאין הא' שיעשה חבורה בנפש חי' שיש לו עור ויצא ממנו דם כו' והתנאי השני שיתכוין באותו חבורה שיהנה באותו הדם כו' והחובל ונתכוין למה שאמרנו הוא תולדה דדש לפי שהוא מפרק וכ"כ בה' שבת (פ"ח ה"ז) ולפי"ז נסתר מה דחדית לן הר"ן דנבלה חומרא שיש בה דחייב על כל כזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דז"א דהא השוחט בשבת נמי עובר בכמה לאוי משום מפרק שהרי צריך לדם ומשום צובע דניחא לי' דליתויס בית השחיטה דמא ומשום נטילת נשמה. ובש"ס מנחות (ס"ג:) אמרו בגמ' שם מוטב שירבה במלאכה אחת ואל ירבה במלאכות הרבה ופרש"י מוטב שיחלל הרבה שבת במלאכה אחת כגון שירקד השלש סאין פעמים הרבה ואל ירבה במלאכות הרבה שיקצור ויזרה כו' וירקד שתי סאין יותר כו' ע"ש וא"כ ל"ש לומר נבלה חמיר משוחט בשבת דגבי נבלה עובר על כל כזית דז"א דהא אפי' באיסור סקילה אמרינן מוטב שירבה במלאכה אחת ואל ירבה במלאכות הרבה ומכ"ש באיסור נבלה דקי"ל דלא הוי רק לאו גרידא נהי דהאוכלה עובר על כזית וכזית מיהא לא הוי רק חדא איסורא משם אחד לאו דאיסור נבלה והשוחט בשבת חייב משום הרבה שמות ומרבה במלאכות והמלאכות מחלקות ואפי' לרבנן דס"ל בגמ' מנחות שם דעדיף טפי שיביא מחמשה סאין זה רק בעומר דכל עבודת הקרבנות הותרו במקדש ושם ניתן לדחות באיסור סקילה עכ"פ בכמה מלאכות ומצינו בגמ' דאפי' הקטרת האימורין דוחה שבת כיון שכבר דחתה השחיטה שבת כש"ס מנחות (ע"ב:) אבל גבי חולה דאפשר שלא לדחות את השבת כלל מהיכי תיתי לא נימא מוטב שירבה באיסור אכילת נבלה דהוי לאו גרידא משם אחד ואל ירבה במלאכות הרבה לחלל שבת באיסור חמור איסור סקילה ובשמות הרבה במלאכות מחלקות ואין לומר דשאני התם דעביד מלאכות הרבה שלא בבת אחת אבל השוחט בשבת נהי דהמלאכות מחלקות מיהא לא עבר רק בפעם אחת ובאיסור נבלה עובר על כל אכילה דז"א דגם איסור שחיטה בשבת הוא מחלל תיכף בתחילת השחיטה באיסור חובל ונטילת נשמה אינו חייב אלא לבסוף שחיטה כמבואר בפה"מ להרמב"ם במס' חולין (י"ד.) השוחט בשבת אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה וכ' הר"מ בפה"מ ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר למה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר השחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שני' הוא שיהי' אסור. דע דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת כו' ע"ש מבואר מזה דס"ל להרמב"ם דבתחילת שחיטה חייב משום חובל תולדה דדש ולבסוף שחיטה בא החיוב משום נטילת נשמה דהרמב"ם ס"ל נטילת נשמה הוי רק בחניקה או לאחר גמר שחיטה שנוטל כל חיי הבהמה ומלאכת חובל הוא מפני שמוציא הדם וחייב משום מפרק. ובתשו' תפארת צבי (סי' ח"י) הק' על הרמב"ם מהא דאי' בפ"ק דמס' כתובות (ה':) איבעיא להו מהו לבעול בתחילה בשבת דם מיפקד פקיד או חבור' מחבר ואת"ל דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי ולשי' הרמב"ם דס"ל דחובל חייב משום מפרק קשה אדרבא אי נימא לדם הוא צריך ודם מיפקד פקיד א"כ חייב משום מפרק כדמוכח בפ' כלל גדול (ע"ה.) גבי חלזון דלר"י דס"ל יש דישה חייב משום מפרק אפי' בדם מיפקד פקיד ע"ש. והנה מ"ש