מהרא"ש סה

חרש לאו כלום הוא ולהכי קאמר ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמר ודחי לא משום דלאו בני דיעה נינהו והא דקתני חליצתה פסולה משמע שפיר פסולה ואינה פוסלת. מיהו אפי' לשי' זו נראה בעיני דחרש וחרשת חל עלייהו מצות יבום וחליצה אלא דפומייהו הוא דכאיב להו וכמ"ש התוס' בפ' החולץ (מ"ד) ובארתי הדברים לעיל (אות י') ובתשו' מהרי"ל כ' בתשו' (רל"ג) והובא בתבואת שור (סי"א ס"ק מ"ט) דהחרש והחרשת איתנייהו בכל המצות דמה"ט חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטת' כשרה וזקיני התב"ש ביאר הדברים דעכ"פ אחרים מוזהרין להאכילן נבלה ולענ"ד החרש והחרשת ודאי איתנייהו בכלל התורה והמצו' וחילי דידי עפ"י מה דאי' בירושלמי ריש מס' תרומות א"ר יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגודא שהיו כולן חרשין והי' כל הטהרות שבירושלי' נעשין על גבן אמרו לו מפני שהטהרות אין צריכין מחשב' כו' ואינן נפסלין בהיסח הדעת אמר ר' יוסי בשם רבי אין כתיב בהו מחשבה שמירה כתיב בהו ופי' מהרא"פ ד"ה אין כתיב כו' מכל דבר דבעי מחשבה נתמעטו ממנו ולא משום דלאו בני דיעה נינהו כו', ואע"ג שהן בני דיעה אלא דמיעטן הכתוב מדבר שצריך מחשבה אבל שמירה כו' וכי אית בהו דעת לשמור יכולין לשמור לפי"ז נראה מבואר דחרש וחרשת איתנייהו עכ"פ במצות לא תעשה ואסורין לאכול דברים האסורין דאפי' לרבנן בני דיעה נינהו להיות מוזהרין שלא יעברו על חק התור' ולא נתמעטו אלא מדבר הצריך כוונה במחשבה. ולפי"ז שפיר כ' התוס' דגבי שוטה לא מהני מה שהב"ד מלמדין אותו כיון שאין לו דעת כלל משא"כ בחרש וחרשת דעכ"פ בני דיעה נינהו אלא דאין להם כוונה ועל זה שפיר מהני מה שהב"ד מורין להם: ובעיקר דין זה אי צריך כונה מצינו פלוגתא בגמ' בפ' מ"ח (ק"ו) דאי' שם חליצה מוטעת כשרה איזו חליצה מוטעת אמר רשב"ל כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה א"ל ר' יוחנן אני שונה כו' עד שיתכונו שניהם כאחד כו' ע"ש. ולרשב"ל הא דתנן החרש שנחלץ כו' חליצתה פסולה ע"כ הטעם מפני שאינו באמר ואמרה דאי אפשר לפרש משום דלאו בני דעה נינהו דכבר בארנו דלכ"ע ס"ל החרש והחרשת בני דעה נינהו אלא דאין להם מחשבה ואין להם כונה ורשב"ל הא ס"ל דאפי' חליצה מוטעת שאומרים לו שבכך כונסה נמי חליצה כשרה. ויתכן עוד דאפי' לר' יוחנן דס"ל דבעי כונה והמהרי"ט אסברא דבעי כונה למצו' י"ל דדוקא מדינ' דגמ' דמצות יבום קודמת אבל לדידן דאין נוהגין ביבום א"כ סתמא יבמה לחליצה קאי וע"כ החרש אינו פסול רק משום דלאו בני קריי' נינהו. והנה בתשו' ח"צ כ' דבעי כונה מתורת קנין ועפי"ז ניחא לי' מה שהקשו התוס' פ' מ"ח אמאי פעוטות חולצת והא לאו בני דעה נינהו אכן אי נימא דהכונה הוא כונת הקנאה א"ש דקי"ל דהיכי דאיכא דעת אחרת מקנה אותה קטנה זוכה לעצמה מה"ת ע"ש. ודבריו נפלאים שהרי קי"ל דבעי שיתכונו שניהם וע"כ דבעי כונה למצו' ואף דקי"ל מצות אין צריכות כונה נראה דבחליצה כ"ע ס"ל דבעי כונה למצו' ושיעשה החליצה ואפי' לרשב"ל דס"ל חליצה מוטעת כשרה היינו שהוא סובר שבכך כונסה מיהו מכוין לעשות החליצה האמורה בתורה ולא יעשה החליצה כמתעסק. ובגמ' פ' מ"ח (ק"ג.) בין עומד בין יושב כו' והקשו התוס' ד"ה בין וא"ת ומהיכא ס"ד לפסול יושב כו' וי"ל משום דאמר לקמן דחליצה הוי כגמר דין כו' ועוד דכתיב ועמד ואמר כו' ע"ש. ונראה בכונת דבריהם במ"ש ועוד דכתיב ועמד כו' משום דניחא להו לתרץ גם למ"ד חליצה תחילת דין הוא ואמנם התוס' הקשו מהא דאי' בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה. והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בירושלמי הובא בתוס' פ' הי' קורא (י"ג:) ד"ה על לבבך בעמידה בירושלמי כו' ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר הי' עומד כו' ע"ש. וברא"ש שם (סי' ג') כ' ועמידה משום כונה הוא ע"ש. ולפי"ז י"ל דה"נ בחליצה משמע להש"ס דהא דכתיב ועמד ואמר הך עמידה משום כונה הוא וע"כ הך כונה לאו כונת הקנאה דבזה לא בעי דוקא לכוין דעתו היטב אלא ע"כ דבעי כונת מצו' בכונת הלב והך ועמד ואמר ממעט מהלך דאי אפשר לכוין אבל יושב שהוא מכוין דעתו כשר ולהכי תניא בברייתא בין עומד בין יושב. ועכ"פ נראה מבואר מכל זה דאותן הנולדין חרשין ולמדו לדבר היטב ובני קריי' המה והב"ד מדברים עמהם כדבר איש אל רעהו ונראה בחוש שבני דעה המה לחשוב מחשבת בחכמה ודעת במקום הדחק כשרים לחליצה והנלענ"ד כתבתי אלכסנדר שמואל היילפרין: סי' טו ב"ה דרוש לש"ש פרק יוה"כ (פ"ג.) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל כו' (א) כתב הר"ן נשאל הראב"ד בלשון הזה אם הי' חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו אחת ונאכילנו נבילה שאין בה אלא איסור לאו ושבת איסור סקילה והשיב כו' דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה שהאוכלה עובר