מהרא"ש סד

מהני החליצה להתיר היבמה לשוק להנשא לאחר אבל אשת מלך שאסורה להנשא להכי אין חולצין לאשתו כפרש"י סנהדרין ודו"ק. (יב) והתוס' פ' החובל שם כ' בד"ה וכן הי' ר' יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה תימא הא דתנן בפ' הקורא עומד ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע אפי' ראה ונסמא נמי אמר הכא דפטור כו' ונראה דאע"ג דפוטר ר' יהודה את הסומא מכל המצות מ"מ מדרבנן חייב ע"ש ובס' טורי אבן חי' ר"ה ביאר דבריהם דנהי דאין הסומא חייב במ"ע אפילו מה"ת ומכ"ש במצוה דרבנן מיהו אפי' לר' יהודא דפוטר הסומא מכל המצות היינו רק מ"ע אבל עכ"פ מוזהר על כל ל"ת וממילא חל עלי' החיוב דרבנן מכח הלאו דלא תסור ע"ש. וכן כתבו התוס' מפורש במס' עירובין (צ"ו:) ד"ה דלמא כו' דיכול לברך אשר קדשנו במצותיו וצוונו כדאמרינן בפ' במה מדליקין היכן צונו מלא תסור כו' ע"ש. ובשיטה מקובצת ב"ק שם הקשה על התוס' א"כ מאי קאמר רב יוסף דאנא לא מפקידא והא ע"כ עביד ומפקד מדרבנן וחייב משום לא תסור ולענ"ד נראה לקיים דברי התוס' ע"פ מה דאנהיר לן הרמב"ן ז"ל בנימוקי החומש (פ' יתרו) דהעובר על העשה בשב ואל תעשה אין עונשו גדול כמו העובר על לאו בפועל המעשה אכן המקיים את העשה שכרו גדול יותר מן הנזהר מן הל"ת וקי"ל עשה דוחה ל"ת וכבר ישב על מדוכה זו בס' תוס' יוה"כ חי' יומא (פ"ג) והביא שיט' הפוסקים דס"ל עשה חמור מל"ת ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר מה דאמר רב יוסף מ"ד לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי והיינו משום דלמ"ד הלכה כר' יהוד' לא מיפקד במ"ע מה"ת ונהי דמוזהר בלאו דלא תסור והעובר עונשו גדול מיהו הנזהר ומקיים אין שכרו גדול כמו המקיים את המ"ע אבל למ"ד אין הלכ' כר' יהוד' והוא מיפקד בחיוב מ"ע מה"ת שכרו אתו כמקיים מצות המלך ואית לי' אגרא טפי ודו"ק: (יג) והרמב"ם ה' יבום (פ"ד הי"ג) כ' אלמת או אלם אינן חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעת והרשב"א והרמב"ן השיגו עליו שהרי מבואר בגמ' הטעם משום דלאו בני קריי' נינהו ועיין במ"מ שם שכ' שהרמב"ם סמך א"ע על התוספתא דמשמע שם דחרש ושוטה שוין דאין חליצת' כלום. ובתוס' פ' מ"ח בד"ה והא אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמרה הקשו מנא לי' לר' ינאי האי טעמא דלמא משום דלאו בני דעה נינהו והנלענ"ד בזה עפ"י מה דאי' בירושלמי תרומו' פ"א פסקא חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן כו' מאן תנא חרש דלא כר' יהודה דתני אמר ר' יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגודא שהי' כולן חרשין והי' כל הטהרות שבירושלים נעשין על גביהן כו' ע"ש. ובריש פרק מי שהחשיך (קנ"ג:) חרש וקטן מהו אליבא דר' אלעזר לא תבעי לך דתניא רי"א משום ר' אלעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק כי תיבעי לך אליבא דרבנן דתנן חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה אלו הן חש"ו כו' וכ' התוס' שם ד"ה כי תיבעי לרבנן הכא משמע דהלכה כרבנן ובמס' יבמות פ' חרש משמע דהלכ' כר"א דס"ל לר"ח בר אשי אמר שמואל כוותי'. ובריש מס' תרומות שם כ' הר"ש ד"ה ירושלמי כו' ומשמע התם דה"ה אשת חרש מספקא לי' וחייבין עלי' אשם תלוי כו'. ולפי הך סברא לר' יהודה דהכא מייתי ראי' מבניו של ר' יוחנן בן גודגודא חרש חייבין על אשתו משום אשת איש דקסבר דעת חרש דעתא צלותא ולא דעתא קלישא כו' ע"ש. ולפי"ז מה שהקשו התוס' מנא לי' לר' ינאי הך טעמא לפי שאינו באמר ואמרה דלמא הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו א"ש היטב דודאי לישנא דמתני' דוקא הכי דקתני החרש שנחלץ חליצתו פסול' ואי ס"ד משום דלאו בני דיעה נינהו הוי לי' למתני אין חליצתו כלום כמו בשוטה דמבואר בתוספתא דאין חליצתו כלום אלא ודאי מתני' בפלוגתא לא קא מיירי וקמ"ל אפי' לר' אלעזר דמספקא לי' אי חרש דעתו קלישא או דעתי' צילותא ואם תרם תרומתו ספק ואפי' לר' יהודה דס"ל חרש דעתו צלולה ותרומתו תרומה אפ"ה החרש שנחלץ חליצתו פסולה לפי שאינו באמר ואמרה. אכן הרמב"ם כ' להלכה כרבנן חמש' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה ואלו הן חרש שוטה וקטן ממילא חרש וחרשת שחלצו לא עשו כלום לפי שאינן בני דעת. ובפ' מ"ח שם תנן חרש שנחלץ כו' חליצתה פסולה מ"ט לאו משום דלאו בני קריי' נינהו לא משום דלאו בני דיעה נינהו ואינו מובן במאי איפליגו. ולהנ"ל נכון עפ"י מה דאי' בפרק כל הגט דשמואל ס"ל כל מקום ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה מן האחין ובמערבא פליגי וס"ל כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה אינה פוסלת על האחין ועיין תוס' פרק כל הגט (כ"ה) ד"ה קטן כו' ובני מערבא משמע להו שפיר פסולה ואינה פוסלת. ולפי"ז למ"ד דפסולה משמע פסולה ופוסלתה ע"כ דייקא לישנא דמתניתין דקתני החרש שנחלץ חליצתה פסולה הטעם משום דלאו בני קריי' נינהו דאי משום דלאו בני דיעה נינהו חליצת