מהרא"ש סג

בקידשה בכסף אבל אם קידשה בבעילה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה כו' ע"ש והדברים סתומין בלי ביאור בטעם של הלכה זו. ובפ' ערבי פסחים (קט"ו.) כ' התוס' ד"ה מתקיף כו' והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינין כונה כולי האי כו' ע"ש וזקני המהרש"א כ' ז"ל צ"ע לחלק התם בהכי דהא רבא מייתי התם מכפאו ואכל מצה אתקיעה ע"ש ולענ"ד החילוק מבואר דשאני התם שכפאו ואכל באונס והנאה הבאה לאדם בע"כ לא חשיב הנאה ומה"ט אפי' בחלבים ועריות אונס רחמנא פטרה ואשה דקרקע עולם הוא לא חשיב אצלה הנאה בנאנסה וע' ש"ס פסחים (כ"ה:) הנאה הבאה לו לאדם בע"כ כו' וע' ר"ן פ' בן סורר (ע"ד:) אבל באוכל מצה מרצונו אלא שאכלו בלא מתכוין שפיר כ' התוס' דלגבי אכילה לא בעינן כונה כולי האי דכיון דנהנה באכילתו לא חשיב מתעסק שהרי אף לענין חיוב חטאות המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכפי' רש"י במס' ר"ה שם ע"ש. ושי' הרמב"ם דאפי' בכפאו ואכל מצה יצא שכן נהנה וע' בר"ן מס' ר"ה שם. ובזה מבואר הירושלמי בפ' חרש דמוקי מתני' בקידשה בכסף דבזה בעי דוקא דעה צלולה אבל אם קידשה בבעילה מהני הקדושין של חרש כיון דעכ"פ יש לו דעה קלישה ול"ש לומר דחשיב מתעסק דהיכי דנהנה לא בעי כונה כולי האי וכמ"ש התוס' פ' ערבי פסחים כנ"ל. ומכ"ש דהחרש והחרשת בני יבום נינהו ולא זו בלבד שקנה היבמה בביאתו שתהי' כאשתו לכל דבר אלא שקיים המ"ע יבמה יבא עלי' כיון דעושה המצוה מדעתו ומרצונו ודו"ק: (יא) ובפ' מ"ח (ק"ג.) כ' התוס' ד"ה והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה וא"ת מהיכי ס"ד למעוטי סומא ע"ש. ולענ"ד לכאורה י"ל דאתי לאפוקי דלא נימא סומא פטור מכל מצות האמורות בתורה כרבי יהודה בפרק החובל (פ"ז.) וכבר למדנו מתורתו של מוהרי"ט חלק אה"ע (ט"ז) דאוננת אינה חולצת דאונן פטור מן המצוה כמאן דליתא דמי ובתשו' ח"צ דחה דבריו דאונן אינו פטור מן המצות רק מדרבנן ע"ש.. אמנם בירושלמי ריש פ' מי שמתו איפלגי אמוראי ח"א מפני כבודו של מת ולטעם זה הוי רק מדרבנן אבל למ"ד התם מפני שאין לו מי שישא משאו י"ל דפטור מה"ת דהעוסק במצוה פטור מן המצו' וכש"ס סוכה (כ"ה) ועיין חי' פני יהושע ריש פ' מי שמתו ועיין בספרי חי' זבחים (ט"ו:) מיהא לפי"ז גברא בר חיובא הוא אלא בעוסק במצו' החמור' אבל סומא לר' יהודה פטור מכל המצות האמורות בתור' א"כ לא רמי עלי' כלל חיוב מ"ע של יבום וחליצה והיכי שהוא פטור כמאן דליתא דמי קמ"ל דחליצה כשרה הוי: ובפ' כהן גדול (י"ט) פסקא מלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו פירש"י ולא חולצין לאשתו שאסורה להנשא מלשון זה משמע דרש"י ס"ל דמצות חליצה אינו מצוה חיובית דרמי על החולץ אלא שהחליצ' באה להתיר לאו דלא תהי' אשת המת החוצה וזה הוי כמו מ"ע של וזבחת שאינו מוטל לזבוח רק שהזביחה הוא להתיר את איסור אבר מן החי ושלא לאכול נבלה ולפי"ז אם שניהם אינם רוצים לא ביבום ולא בחליצה ואשת המת אין רצונה להנשא לאיש אין בזה מצו' חיובית אכן בחי' הר"ן שם כ' דמ"ח הוא מצו' דרמי עלי' ע"ש. ולענ"ד אלו ואלו דברי תורה הם דודאי היכי דאפשר לקיים מצות יבום וחליצה נראה ברור דהיא מצו' חיובית על היבם כאשר בא מפורש בתור' יבמה יבא עלי' ואם לא יחפוץ וחלצה נעלו אכן אשכחן דוכתא דהתורה אסרה את היבום כגון באלמנה לכ"ג ממילא גם החליצה אינה מצו' דרמי עלי' דכבר כתבתי דמצות היבום והחליצה המה קשורין זה בזה מיהו נהי דהחליצ' לא רמי עלי' בחיובא אקרקפתא דגברא עכ"פ מועלת החליצה להתיר הלאו דל"ת אשת המת החוצה וזה יליף הש"ס פ"ק דקדושין (י"ד.) מדכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל ולפי"ז אני אומר המהרי"ט שפיר כ' דהראנ"ח דחה האוננת שלא תחלוץ משום דאונן פטור מן המצו' ולכן צוה להמתין לקיים המצוה דרמי עלי' משא"כ בסומא לר' יהודה דהוא פטור מכל המצות נהי דמ"ח לא חשיבי מצוה חיובית גבי' מיהו מהני עכ"פ החליצ' להתירה ושפיר אמרינן דהחליצה כשרה ומהני להתיר הלאו דל"ת אשת המת החוצה כמו דמהני שחיט' הסומא להתיר הבשר לאכילה כש"ס פ"ק דחולין (י"ג:) והרי"ו ושאר פוסקים דס"ל כר' יהודה דסומא פטור מכל המצות ועיין תשו' דבר שמואל (סי' י"ב) ועיין בתשו' יעב"ץ ח"ר (סי' ע"ה) ואפ"ה מודו דסומא ששחט שחיטתו כשרה ומכ"ש באחרים רואין אותו וה"ה בחליצה ובהכי א"ש דנקט דיעבד החולצת מן הסומא דאלו יש אחים טוב יותר שהאח יחלוץ לקיים מצו' דרמי עלי' אלא דאם אין שום אח רק הסומא מהני החליצה להתירה לשוק ועיין רמב"ם ה' יבום (פ"ד ה"ח) שכ' והסומא אינו חולץ כו' וע"ש בהשגו' הראב"ד ושם (הט"ו) כ' הרמב"ם וכן הסומא שחלץ חליצתו כשרה ועיין במ"מ ובמ"ל. ובמלך אין חולצין לאשתו כיון דאין מיבמין אשת מלך מפני כבודו כדאי' התם וכל שאין מצות יבום אין מצות חליצה רמי על קרקפתא דגברא כנ"ל ול"ש לומר עכ"פ נימא דחולצת ולא מתיבמת כמו באלמנה לכ"ג דז"א דשם עכ"פ