מהרא"ש סב

בידו לקיים מ"ע יבמה יבא עלי' ולכוין לשם ה' וכמ"ש המפרש בפ"מ שם בירושלמי ע"ש. א"כ ל"ש בזה לומר זהו כבודו שהוא מכבד התורה ויט שכמו לעבוד ה' בכל לבבו שאלו כן הי' מקיים המ"ע יבמה יבא עלי' וא"כ בחליצה אדרבא אינו אלא פוגם בתורה ושפיר כ' הרמב"ם כיון דאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום. ודע דעל מ"ש הרמב"ם ואינו חולץ שנא' וירקה בפניו וזה בזיון קשה לי דהרי קי"ל כרע"ק לא רקקה חליצתה כשרה א"כ אפשר לקיים מ"ח בלא רקיקה. אך י"ל דעכ"פ בעינן ראוי לכך וכיון דהתורה אמרה שום תשים שתהא אימת מלך עליך שוב אינו ראוי לרקיקה וכל שאינו ראוי מעכבת אך אי נימא דיכול למחול א"כ שוב ראוי ושוב אינו מעכב מיהו כיון דאין שומעין לו א"כ שוב אינו ראוי ומעכב אכן זה רק למ"ד חליצה גנאי הוא אבל למ"ד חליצה שבח הוא ואפילו למשנה ראשונה ומכ"ש למשנה אחרונ' ולהכי שפיר יתכן דמה"ט ס"ל לר' יהודה אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב. ובמת לו מת נהי דאינו מחויב לצאת אחר המטה מיהו אם רצה למחול על כבודו ורצה לכבד את קרוביו שומעין לו דזהו כבודו שמקרב את קרוביו וכבוד בית אביו מרבה כבודו ולבלתי רום לבבו מאחיו. ובשיטה על מס' סנהדרין כ' דעל מה שהביא ר' יהודה ראי' דאם רצה לצאת אחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד וחכמים אמרו לו שלא הי' אלא לפייס את העם בזה סתרו רק הראי' שהביא ר' יהודה אבל אין בזה מוכרע שאם מת לו מת והוא רוצה לצאת אין שומעין לו דגבי דוד לא הי' מת מוטל עלי' ולא הי' מקרוביו אבל במת לו מת מז' הקרובים אליו לא מצינו ראי' דאין שומעין לו. ומכ"ש בפרשת המלך המוטל ביחוד רק על המלך שפיר אמרינן דאפי' לרבנן מצו' שאני ושבח הוא לו וזהו כבודו והמכבד את התורה גופו מכובד וזוכה לכתר מלכות וכתר תורה ודוק: (י) ובספר יהושע סוף פסקים וכתבים כתב ז"ל בסנהדרין המלך לא דן לא חולץ ולא מייבם כו' דכל שאינו עולה לחליצה אינה עולה ליבום כו' תמוהין הדברים דהא בפ' חרש מוכח שם בכל הפרק דחרש וחרשת אף שאינם עולין לחליצה מדאו', מ"מ עולים ליבום וביחוד שם בסוף הפרק חרש כונס ואינו מוציא לעולם וסיים בצ"ע. ולענ"ד לק"מ וכבר התעוררו התוס' פרק החולץ (מ"ד.) ד"ה כל שאינה עולה כו' וא"ת והרי חרש וחרשת דאין עולין לחליצה ועולין ליבום כדאמר בפ' חרש וי"ל דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומיהו הוא דכאיב להו ע"ש. ונראה דכונת התוס' לפי שיטתם שכ' בפ' מ"ח דחרש וחרשת בני דעה נינהו היכי שהב"ד מורה להם והא דחרש שנחלץ חליצתה פסולה הוא מטעם דלאו בני קריי' נינהו ולהכי שפיר כ' התוס' דחרש וחרשת בני חליצה נינהו אלא דפומיהו הוא דכאיב להו ול"ש לומר כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה או להיפך היכי דאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום אלא היכי דגברא בר חיובא ובידו לקיים מ"ע דיבום והחליצה רק דהתורה אסרה היבום מחמת איסור ערוה או היכי דהתורה אסרה החליצה כגון יבמה שנפלה לפני מלך דרחמנא אמרה שום תשים עליך מלך ומ"ע לנהוג כבוד במלך ובמצות החליצה באה הפקידה וירקה בפניו וזה בזיון הוא בזה אמרינן דהיבום והחליצה קשורין זה בזה ולא אשכחן חיוב יבום ופטור חליצה או להיפך חיוב חליצה ופטור יבום משא"כ חרש וחרשת עליהם חל המ"ע הן היבום והן החליצה להכי אמרינן נהי דאין ביד החרש לקיים מ"ע של חליצה דלאו בני קריי' נינהו עכ"פ בידו לקיים מ"ע יבמה יבא עלי' ואף דמבואר בריש מס' חגיגה (ב:) דחרש פטור מכל מצות האמורות בתורה נראה לענ"ד דזה רק מטעם דמ"ע צריכה כונה ואפי' למ"ד מצות אין צריכות כונה המתעסק לכ"ע לא יצא כדאי' בגמ' מס' ר"ה (ל"ג:) וכ' התוס' זבחים (ב:) ד"ה זבחים כו' דסתמא דקטן גרע כו' והוי לי' מתעסק ע"ש וכיון דהקטן פסול בשחיטת קדשים דסתמן לשמן קאי מכ"ש דחרש דגרע טפי דפסול בכל המצות אפי' בהנך דקאי לשמן דדעתו קלישא וחשיב מתעסק וזה נכון במצו' שאינה מוטלת רק על החרש לבדו משא"כ מצות חליצה שבאה המצו' שהזקנים מקרין לו ודברו אליו וכן גבי היבמה כתיב וענתה ואמרה ודריש בירושלמי אין עונה אלא מפי אחר וכמ"ש לעיל (ס"ק ב') וכיון דהזקנים מלמדין אותן ומורין להם חשיבי בני דעה וממילא חשיבי בני חליצה ויבום ומה דפסול לחליצה משום דלאו בני קריי' נינהו וזה אינו פטור שפטרתו התורה לעקור המ"ע של היבום או של החליצה אלא שהמצוה במקומה עומדת ופומיהו הוא דכאיב להו ונהי דאין ביד החרש לקיים מ"ח עכ"פ בידו לקיים המ"ע של היבום כיון דמ"ע יבמה יבא עלי' לא בעי שום כונה ודעת צלולה וכמ"ש התוס' יבמות (נ"ד:) ד"ה ישן כו' ע"ש ואפי' לפרש"י שפ' ישן לא קנה משום דישן לאו בר דעת הוא זה רק היכי דאין בו דעת כלל דהישן לא ידע כלום משא"כ החרש עכ"פ יש בו דעה קלישא כדאי' בש"ס יבמות (קי"ג.) בר יבום הוא וע' בר"ן פ"ק דקדושין שכ' דביאה גומרת אחר קדושין דיליף לה מיבום ול"ש למיפרך שאני יבמה שזקוקה לו דהא באיש בעלמא כיון שקידש ממילא זקוקה לו והביאה גומרת אפי' סתמא ואין צריך כוונה ע"ש. ובירושלמי ריש פ' חרש (ה"א) חרש שנשא פקחת כו' כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה כו'. גמרא כיצד הוא עושה כו' מתניתא