מהרא"ש ס

קנינו של היבם ואך אז מצי להקנות ודו"ק. ולפי"ז א"ש מה שהקשיתי על שי' הריטב"א שכתב דחרש המדבר ואינו שומע פסול לחליצה דמתני' מיירי בחרש המוזכר בכתובים וקשה דא"כ איך ס"ד דהפסול הוא משום דלאו בני דעה נינהו הא קי"ל דחרש המדבר ואינו שומע הוא כפקח לכל דבר ולכל המצות ומדוע נגרע מ"ע של החליצה אכן לפי שבארתי א"ש כיון דרב ס"ל חליצה קנין ובספרי דריש ונגשה אל אחיו שמתיחדת עמו ובמס' גיטין (כ:) אמר דלמא לא ידעה לאקנויי וכ' התוס' שם ד"ה אשה כו' פי' בדבר שהוא מחזיר לה ע"ש ומבואר שם בגמ' זקן שאני דידע לאקנויי וע"ש בפרש"י ולפי"ז בחרש המדבר ואינו שומע נמי יתכן דנהי דבעלמא יודע ומבין לאקנויי מיהא בחליצה דהוא לא חפץ לקחתה ולא ידע בין להבין להתיחד ולקנות ושיהי' בידו עי"ז להקנות ושפיר ס"ד דפסול משום דלאו בני דעה נינהו אכן זה רק לרב וכפי הספרי אבל לדידן דקי"ל כשמואל דחליצה הוא פטור לא בעי שתתיחד עמו ומהני החליצה אף אם לא זכה היבם שתהי' קנינו ע"כ דטעמא דמתני' דהחרש והמדבר ואינו שומע פסול לחליצה הוא משום דלאו בני קריי' נינהו ודו"ק: (ז) ובתשו' מוהרי"ט (תשו' ט"ז) חלק אה"ע כ' דערל שפתים כשר לחליצה ויליף לה מכינוי נדרים דהוי לשון משובש כמ"ש הר"ן ריש מס' נדרים, ואפ"ה כינוי נדרים כנדרים ודבריו נפלאים דשאני כינוי נדרים דחל אף שאינו לה"ק והנודר בכל לשון דבריו קיימין וגם הרבה אנשים מדברין כן וחשיב לשון בני אדם אבל גבי חליצה דקפיד רחמנא שיאמר בלשון הקודש וגם שאין אדם מדבר בהברה כזו אין זה באמר ואמרה בלשון הקודש. ומה"ט נמי קשה במ"ש המוהרי"ט שם וכי תעלה על דעתך דאנשי חופה ואנשי בית שאן לא הי' מברכים לעולם ברכת כהנים ע"ש הנה מ"ש שאנשי חופה הי' מברכין במקומן כדבריו כן הוא גם בתשו' הרדב"ז והובא במג"א (סי' קכ"ח סקמ"ו) אבל אין זה הוכחה כלל דשאני התם דהברה שלהם שוה לכל האנשים שהמה במקומן ולהם חשיב שפה ברורה ותו כיון דכתיב אמור להם משמעות הכתוב כאדם האומר לחבירו כש"ס פ' אלו נאמרין ל"ח.) ממילא אנשי חופה ואנשי בית שאין במקומן שפה אחת להם וכן הוא לשונם בין איש לרעהו שפיר חשיב אמירה בלה"ק אבל במקום אשר העם מדברים בשפה ברורה וצחות הלשון ואחד מהם הוא ערל שפתים כבד פה וכבד לשון וכמעט אין ביד השומע להבין דבריו זה הוי כחופני ובושני במקום אחר דמבואר בגמ' פ' הקורא עומד (כ"ד:) שאינו נושא את כפיו. אכן לענין חליצה אם עכ"פ מוציא הדיבור בטורח ע"י שהב"ד מלמדין אותו בזה שפיר מהני וראוי לבילה חשיב כנ"ל ודו"ק. מיהא אם גם ע"י הדחק אינו דובר התיבה כראוי לדעתי חרש כזה לאו בני קריי' נינהו. ובהכי ניחא לי לתרץ קושית התוס' פ' אלו נאמרין (ל"ג.) שכ' ד"ה ור' יהודה כו' וממילא הוי לשון הקודש נמי עיכוב כו' ותימ' כו' דתרוייהו מודו דקריאה לא מעכבא ע"ש ולהנ"ל א"ש דנ"מ היכי דהוא ערל שפתים ודיבורו אטום מגמגם בלשון ואין בכחו לבטא את הברת התיבות כפי מבטא לשון הקודש דאי לאו דבעי לה"ק דוקא הנך בני קריי' נינהו כיון דעכ"פ יכול לבטא בשפתיו קרינן בי' ועמד ואמר וזהו אמירה דידי' הוא אבל אי אמרינן דבעי קריי' בלה"ק וכתיב ככה דמשמע עיכובא שיהי' ממש כאמור בתורה בשפה ברורה א"כ הנך לאו בני קריי' נינהו ודו"ק: (ח) ושי' הגאונים דמומר אינו זוקק לחליצה ויבום ומהר"מ החזיק בשי' זו מהא דאי' במס' ב"ק (ק"י.) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מו"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה עצמה ומשני אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהוא דאמר רשב"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמל' וכיון דבמומר אי אפשר למיתב עם היבם כלל נפקא בלא חליצה דאדעתא דהכי ודאי לא קידשה עצמה. והקשו עליו מהא דאי' במסכת סנהדרין ריש פרק כ"ג (י"ח.) המלך לא חולץ ולא מייבם ר' יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו אין שומעין לו וקי"ל כת"ק דאין שומעין לו ותשב בזיקתה לעולם כמ"ש הרמב"ם ה' מלכים, (פ"ב ה"ג). ובמס' יבמות (קי"ב) שני אחים אחד חרש ואחד פיקח נשואים לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת כו' מת פיקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם וקשה נימא דאדעתא דהכי ודאי לא קידשה את עצמה שתהא זקוקה כל ימי' ותשב בדד באלמנותה לעולם בזיקתה וזה גרע מנפלה לפני יבם מומר. והנלענ"ד דהנה התוס' ב"ק שם הקשו כל אדם הקונה שום דבר מחברו ונתקלקל יבטל המקח דאדעת' דהכי לא קנה וכ' בתשו' מחנה אפרים דלק"מ דשאני קונה חפץ ונתקלקל אח"כ דהמוכר אומר להקונה מזלך גרם אבל האשה היא שדה הבעל ואין הבעל שדה האש' לכך אין הבעל יכול לומר להאשה מזלך גרם כמ"ש התוס' ריש מס' כתובות (ב) ד"ה מצי כו' ואין יכול לטעון אדרבא מזלה גרם כו' ע"ש והקשיתי על זה מהא דאי' במס' יבמות (ס"ד:) גבי קטלנית דרב אשי ס"ל מזל גרם וקי"ל כרב אשי ואפי' אם היתה ארוסה ומת הארוס לא תנשא דאמרינן מזלה גרם והנכון בעיני לחלק דודאי כל זמן שהבעל חי האשה