מהרא"ש ו

ביד הלוקח להשתמש בהשור בע"כ של המוכר דכיון דהמוכר חזר בטל המקח מיהא זה רק טרם שחרש בו הלוקח אבל אם קדם הלוקח וחרש בו הדבר ברור שהלוקח אינו צריך לשלם דמי חרישה לא למזיק כיון דאפי' מוכר דבר שאינו ברשותו אם קדם הלוקח ותפיס אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' וגם לניזק לא בעי שלומי דהרי אין ב"ח גובה פירות שאכלו הלוקח אפי' היכי שהלוה עשאו אפותיקו מפורש. מיהא זה נכון במכרו להדיוט דשפיר מהני המכירה לרדיא והקנין קיים עד שעת גוביינא אבל מ"ש בגמ' הקדישו מוקדש לא יתכן לפרש שחל ההקדש עד שעת גוביינא ואי מתהני מיני' הדיוט מעל בו דז"א דרחמנא אמרה איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכיון דהשור משועבד לניזק הוי כממושכן ביד הניזק ואין המזיק יכול להקדישו דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו וכי נהנה מן השור שחרש בו אדרבא הרי שמיט ואכיל טרם שבא לרשות הקדש ואין בזה איסור מעילה שהרי לא נהנה מן ההקדש כלל ודו"ק: (י) ובפ' האשה שנפלו (פ:) האי גברא דנפל ליה יבמה בעי אחוה למפסלה כו' אנא בנכסי פליגנא לך כו' אע"ג דזבנה לא הוי זבינא ופירש"י ומה שהתנה זה עמו לחלוק לו וקנ' מידו ה"ה כמכר וכ' הר"ן ותמה אני כיון דעדיין לא באו הנכסים לידו איך יזכה מהם לאחיו כו' ע"ש. וכתבתי בספרי ביסוד המזבח דיתכן דרש"י ס"ל דאפי' בדבר שאינו ברשותו בהאי הנאה דבעי למקני גמר ומקנה כמ"ש התוס' ב"מ (ע"ד.) ד"ה הכא כו' וע' בהג"ה ש"ע חו"מ (ר"ט ס"ח) וכיון דחש שלא יקדים שפיר אמרינן דגמר ומקנה ע"ש. והתוס' שם הקשו ע"ז דבפ' הזהב חשיב אסמכתא היכי דאמר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ולא אמרינן מגו דבעי למקני גמר ומקנה ע"ש. ולענ"ד י"ל דשאני משחק בקוביא דמתחילה אדעתא דהכי נחתי שאחד מהם יפסיד והשני ירויח וכל אחד מהם רוצה להרויח ממון חברו להכי אמרינן מגו דבעי למקני גמר ומקנה דאי נימא דאינו מקנה הוא ג"כ לא יקנה ולשוא עמלו בזה אכן בנותן ערבון לקנות חפץ מחברו מתחילה רצונם לעשות מסחר וקנין ומה שהתנו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך זה רק דרך קנס וזה גופא אסמכתא הוא ול"ש בזה לומר מגו דבעי לקנות גמר ומקנה דמעולם לא נחית המוכר אדעתא דהכי לקנות הערבון של הלוקח ואין זה רצונו כלל וכן הלוקח לא נחית אדעתא דהכי שהמוכר יחזור בו ויכפול ערבונ' ובעצם ובראשונה שניהם אינם רוצים בחזרה ואין אחד מהם רוצה שהשני יפסיד והוא ירויח ממון חברו ודוק: (יא) ובספרי (ר"פ שופטים) למען יאריך הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מניין לכל ראשי ישראל שבניהם עומדין תחתיהן ת"ל בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו ומזה למדנו שהאב זוכה לו ולבניו אחריו שהמלכות ירושה הוא כמ"ש הרמב"ם ה' מלכים (פ"א ה"ז) וכבר האריך בזה הרשב"א בתשו' (סי' ש) ע"ש אכן למכור השררה אפי' האב לא מצי למכור כמבואר במרדכי פ' החובל הובא בהג"ה ש"ע חו"מ (סי' קמ"ט סל"ד) ומכ"ש דהבן בחיי אביו אינו יכול למכור חזקת הרבנות שלו לא השררה ולא ההכנסה דאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו וה"ה דאינו יכול למחול ודין זה מבואר בירושלמי כתובות (פ"ז ה"ז) היתומה ר' אלעזר אומר האונס חייב והמפותה פטור ויש אדם מוחל על דבר שאינו ברשותו כו' ר' מנא אמר כו' והמפותה פטור מן הכל כו' והרמב"ם כתב להלכה כר' מנא וכ' הר"ן דאעפ"י שאינו זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין מ"מ בשעת ביאה הוא מתחייב ויכולה למחול ועוד כ' שם דמהני מחילה דידה מדין סילוק עי"ש. ועיין בשיטה מקובצת ריש פ' אלו נערות ובתשו' מהרשד"ם (סי' ש"ע) כ' דאפי' לשי' הרמב"ם דס"ל אין אדם יכול להתחייב א"ע דבר שאינו קצוב ומה"ט לא מצי מחיל עכ"פ מהני המחילה מדין סילוק שמתנה שלא יזכה עי"ש. אכן בירושה מאב כבר השריש לנו הר"ן דלא מהני הסילוק ולהכי הדין פשוט שהבן בחיי אביו אינו מועיל הסילוק שלו ולא המחילה על חזקת הרבנות לא על השררה ולא על ההכנסה. והאב זוכה שפיר בכל הכנסות הנהוגות אף שאינו קצוב דמי יודע העתידות וגם הוי דבר שלא בא לעולם ואינו ברשות מיהא כיון דנבחר מקהל ועדה והמה חייבו א"ע. ממילא אישתעבדו נכסיהו וכתוס' ריש פ' אע"פ ועוד דזוכה מדין פועל וכמו שאמרו במס' הוריות (י'.) עבדות אני נותן לכם. ומגו דבעי למקני גמר ומקנה ששניהם רוצים בקיום הקנין שהרב ואנשי העיר צריכין זה לזה ול"ש בזה דין אסמכתא וכתוס' ב"מ (ע"ד.). ועוד כיון דמצו' לפרנס דייני ישראל בכבוד כאשר האריך בזה התשב"ץ ח"ר (סי' קמ"ב) עי"ש א"כ בכל יום מתחדש חיוב חדש וכל שעתא ושעתא רכיב על אנשי העיר המצו' לפרנס את הרב החכם כארז"ל והכהן הגדול גדלהו משל אחיו כש"ס חולין (קל"ד:) עי"ש וממילא אשתעבדו נכסי כאלו נכתב השטר היום כתוס' בכורות (מ"ט) וחל הקנין אפי' להרמב"ם דבשעה שמגיע להרב הרח"ש שכרו אתו ופעולתו לפניו בדבר הקצוב. אבל הבן אינו יכול למחול דגבי' הוי דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו ואינו קצוב כנ"ל. ואף דבעלמא כי מכר פירות דקל מהני