מהרא"ש נז

וזה נכון היכי דהעיכוב מן הב"ד שהם אין יכולין להקרות דאפשר שאחר יהי' מקרי' להם וגם ביד הב"ד ללמוד ולידע אבל אם היבם או היבמה חרש שאינו שומע ואינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואפי' החרש המדבר כיון שאינו שומע לאו בני קריי' נינהו ודו"ק: (ג) ובתשו' מוהרי"ט אה"ע סוף תשו' (ט"ז) השיב שם על איש אחד ערל שפתים אם כשר לחליצה שדעתו בזה כיון דאם טורחין עמו לומר התיבות ואומר אפי' מתוך הדחק ראוי לבילה קרינן בי' ע"ש. ונראה הא דפשיט לי' דאפי' מתוך הדחק חשיב ראוי לבילה דבר זה מוכרע ממקומו מעיקר הדין דתנן הרי עלי ס"א עשרונים מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר ומפרש בגמ' דקים להו לרבנן דששים נבללות בכלי אחד וס"א אינם נבללות וזה הדעת מכריע דכיון דס"א עשרונים אינם נבללות כלל בכלי אחד ממילא גם ששים עשרונים אינם נבללות בכלי אחד אלא ע"י הדחק ואפ"ה חשיב ראוי לבילה. מיהו לכאור' יש לדון על המהרי"ט דבשלמא היכי דתלוי בדעתו כמו במנחה שפיר אמרינן כל שבידו לעשות כן חשיב ראוי לכך שהרי בידו לקיים הכתוב מנחה בלולה שראוי לבילה עכ"פ ע"י הטורח ובדוחק משא"כ ביבם אשר בלעגי שפה ידבר כבד פה וכבד לשון מה מהני שיהי' ראוי להגיד מתוך הדחק אם טורחין עמו ע"י לחץ זהו הדחק של אחרים סוף סוף הוא לעצמו אינו ראוי לדבר צחות אכן לפמ"ש א"ש דגבי היבם עיקר המצו' שלא יהי' עונה מפי עצמו אלא מפי אחרים ובאה המצו' על הב"ד וקראו לו ודברו אליו וכיון שביד הב"ד ללמדו וטורחין עמו לומר התיבות והיבם עומד ואומר וכן היבמה עונה אחר הב"ד שפיר בני קריי' נינהו וחשיבי ראוי להגדה ע"י קריי' מהב"ד וז"ב בעזה"י: (ד) ובפ' הקומץ רבה (י"ט:) כ' התוס' בד"ה ואמר כו' וא"ת בפ' נערה המאורס' דבעי חרש מהו שיפר לאשתו כו' ומספקינן לי' אי בעיא ראוי לשמיעה כדר' זירא אי לא אמאי מספקינן לי' כו' ע"ש. ולענ"ד י"ל עפ"י מה דמצינו כ"פ בתנ"ך דשמיע' הוא שם מושאל על הבנת הלב ובתורה פ' חיי וישמע אברהם ופי' הרשב"ם וז"ל לחכימא ברמיזה ובס' מלכים א' ונתת לעבדך לב שומע ופי' התרגום והרד"ק לב מבין ובק"ש למ"ד הרהור כדיבור דמי משום דכתיב על לבבך וקשה הרי הכתוב אומר מפורש שמע ישראל וע"כ דס"ל לר"מ אחר כונת הלב הדברים אמורים שיבין בלבו לקבל עליו מלכות שמים וכן מצינו כ"פ בגמ' לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי יען כי הסברא היא מצד שמיעת הלב בכוונה להבין בבינה ודעת ולהכי מבעיא בגמ' נדרים חרש מהו שיפר אי נימא הך קרא דכתיב ושמע אישה שמיעה ממש משמע ובעי עכ"פ שיהי' ראוי לשמיעה ואם הוא חרש המדבר ואינו שומע אינו יכול להפר או אולי הכוונה ושמע אישה שיבין וידע שנדרה אשתו ודי לחכימא ברמיזה והלב מבין ורוצה להפר נדרי' ודו"ק: (ה) ולפ"ז נראה בעיני דאותן הנולדים חרשין אינו שומע ואינו מדבר ולמדו אותו ע"י תחבולה ידוע לדבר עכ"ז לענין הפרת נדרים דינו כחרש ואינו יכול להפר נדרי אשתו כיון דכתיב ושמע אישה אינו יכול להפר עד שיהי' איש שומע בכח השמיעה ובאזניו ישמע אכן גבי סוטה דהתור' מיעטה חרשת מדכתיב ואמר אל האשה ומה"ט כתבתי דה"ה לחליצה כיון דכתיב ודברו אליו משמע שלא יהי' חרש שאינו שומע וכן מדכתיב וענתה ואמרה דריש בירושלמי אין עונה אלא מפי אחר שיקריא אותו והוא עונה אחריו ואם היבם אינו שומע אפי' אם יכול לדבר לאו בני קריי' נינהו כיון שאינו שומע דיבור היוצא מפי אחר אכן זה רק בחרש הנולד שומע ומדבר ואח"כ עפ"י סיבה נעשה חרש באזניו דכל מה שמדבר הוא רק בכח עצמו אבל לא מכח אחרים ואינו יודע ומבין כלל הדיבור היוצא מפי הב"ד לא כן החרש הנולד כך ולמדו אותו בבית הספר לדבר מהידוע שהחרש כזה הוא יודע ומבין הדיבור מה שמדברין אליו ולענין חליצה לא מצינו בתורה לשון שמיעה ולא הקפיד' התור' שהיבם והיבמה ישמעו באזניהם אבל הקפידה התורה שהדיבור מהב"ד יהי' מיוחד אל היבם והב"ד ידברו אל היבם כאשר ידבר איש אל רעהו וקראו לו ודברו אליו שיכנס הדיבור בלב היבם. ומה לי אם היבם שומע ומבין הדיבור מכח חוש השמיעה או בכח הראות שהוא רואה את הקול ובתנועה מאת הדיבור ויודע כל מוצאי הלשון והב"ד מקרין לו והוא עונה אחריהם ושפיר בני קריי' נינהו וכשר לחליצה ול"מ לשי' התוס' שכ' דאפי' בחרש גמור בר דעת הוא היכי שהב"ד עומדין ע"ג ומורין אותו אלא אפי' לשי' הרמב"ם דס"ל דחרש לאו בני דיעה נינהו לחליצה נלענ"ד דזה דוקא בחרש שאינו יודע מה שמדברים אליו ומה שיודע ומבין הוא רק מכח רמיזה וכיון דדעתו קלישא אינו משיג מעצמו אלא עד מקום שידו ושכלו מגעת להבין מעצמו אבל מאחרים אין בכחו לשמוע ולהבין הדבר ביתר שאת לא כן החרש המלומד לראות בכח הראות את הדיבור היוצא מפי הדובר עמו ואם אחרים מדברים עמו להבינו מלאכת מחשבת הוא מתבונן עי"ז שהמורה מדבר עמו להשכיל אותו להעלותו עלי סולם החכמה ועי"ז יבין אשר לא ידע עד הנה איש כזה כ"ע מודו שהוא בכלל פקח גמור ומשיג מה שהב"ד מורין אותו לכוין בחליצה זו