מהרא"ש נו

ובתוס' ד"ה והא אמרי דבי ר"י לפי שאינו באמר ואמרה וא"ת מנא לי' לר"י ה"ט דלמא משום דלאו בני דעה נינהו כו' וי"ל שב"ד עומדים על גבם ומורים להם לעשות חליצה כתקנה כו' ע"ש. מבואר מזה דמסתבר להתוס' דאפי' חרש שאינו שומע ואינו מדבר היכי שהב"ד עומדין עליו ומורים לו לעשות חליצה כתיקונה חשיבי בני דעה אלא דלאו בני קריי' נינהו. ובריש פ"ק דמס' חגיגה (ב:) פסקא חוץ מחרש שוטה וקטן קתני חרש דומיא דשוטה כו' המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הם כפקחין. מבואר מזה דהמדבר ואינו שומע כשר לחליצה דהרי הוא כפקח לכל דבר וגם בני קרי' נינהו. אכן הריטב"א בחי' יבמות כ' עפ"י הירושלמי כיון דקתני החרש שנחלץ ולא תני חש"ו מכלל דלא מיירי בחרש דומיא דשוטה אלא התנא אקרא קאי וחרש דמתני' היינו חרש המוזכר בכתובים מדבר ואינו שומע והיינו דקריאתן לא מהני ולאו בני קריי' נינהו כיון שאינם שומעין דאל"כ הרי הם כפקחין לכל דבר ע"ש: ובתשו' אמרי אש אה"ע (סי' צ"ג) הביא שיטת הריטב"א וכ' דאף לפי פירושו דהא דמדבר ואינו שומע לאו בר חליצה היינו לפי שאינו בר קריי' זה רק לר' יוסי דס"ל דכל מקום שצריך קריאה ודיבור צריך להשמיע לאזנו ואם לאו לא יצא ואינו מוציא אחרים ולכן גם בחליצה חרש וחרשת דלאו בני שמיעה נינהו קריאתן לאו כלום הוא אבל לדידן דקי"ל כר' יהודה הקורא ולא השמיע לאזניו יצא ידי ק"ש וכן במגילה ממילא גם לענין חליצה מהני קריאתן אלא דהמקשה בל"ק ובס"ד, וכן ר' ינאי לפי האמת דקתני חרש ולא קתני חשו"ק ע"כ דלא מיירי בחרש וחרשת דלאו בני דיעה נינהו וחליצתן לאו כלום הוא דחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוי כשוטה וע"כ בחרש המדבר ואינו שומע מיירי וא"כ ע"כ מתני' ר' יוסי הוא דס"ל הקורא ק"ש ולא השמיע לאזנו לא יצא אבל לדידן דקי"ל כר' יהודה דבהנך דבעי קריאה יצא אפי' בלא השמיע לאזניו גם לענין חליצה חרש המדבר ואינו שומע חליצתו כשרה ע"ש. ולענ"ד דבריו אין להם קיום ומה שהניח ליסוד מוסד דר' יוסי ס"ל דכ"מ שצריך קריאה ודיבור צריך להשמיע לאזניו ז"א שהרי מפורש אמרו בגמ' פ' הי' קורא (ט"ו.) מ"ט דר' יוסי משום דכתיב שמע השמיע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך וע"ש בתוס' ד"ה אי ר' יוסי כו'. וכן מבואר ממה שאמרו שם בגמ' עמוד ב' אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה לא יצא דכתיב הסכת ושמע כו' הכי איתמר מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות ד"ה יצא הרי דאפי' לר' יוסי לא בעי להשמיע לאזניו אלא היכי דכתיב שמע או הסכת ושמע. וגם מה שכ' בפשיטות דלפי מה דקי"ל כר' יהודה הקורא ק"ש ולא השמיע לאזניו יצא ה"ה בחליצה וכן בשאר מצות לענ"ד זה אינו דשאני ק"ש דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים וכמבואר שם בגמ'. ובפ' מי שמתו (כ':) אמר רבינ' ז"א הרהור כדבור דמי ופרש"י וכל אדם נמי יוצא י"ח בהרהור וכ' הרא"ש שם מתני' כר"מ או כר' יהוד' עיי"ש: (ב) והנלענ"ד לקיים שי' הריטב"א עפ"י יסוד נאמן ומקורו מהירושלמי ריש פ' מ"ח אית תניי תני אפי' אין הדיינין יודעין לקרות ואית תניי תני והן שיודעין לקרות מ"ד אפי' אין הדיינין יודעין לקרות עד שלא סמכוהו למקרא מ"ד דדוקא שיהי' הדיינין יודעין לקרות משסמכוהו למקרא וענתה ואמרה אין עונה אלא מפי אחר ובפני משה כ' ד"ה משסמכוהו כו' דצריך להקרותם ולא שיאמרו מעצמם דכתיב וענתה ואמרה אין לשון עונה אלא אם הוא מפי אחר שמקרא אותו והוא עונה אחריו ע"ש. וכן מוכח בגמ' בבלי ריש פ' מ"ח דבעי דוקא שהב"ד מקרין להיבם ולהיבמה והירושלמי הביא המקר' וענתה ואמרה דכתיב גבי היבמה ונראה בעיני דמשמע להירושלמי פשטות הכתוב גבי היבם דכתיב וקראו לו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי כו' היינו שהזקנים יקראו לו ודברו אליו והיבם עומד ואומר מה שהזקנים קראו לו ודברו אליו בלה"ק לא חפצתי כו'. ובירושלמי מס' סוטה ואמרה האשה פרט לאלמת ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת ועיין בפני משה ירושלמי סוטה (פ"ב ה"א) ועיין בגמ' בבלי פ' אלו נאמרין (ל"ב:) ושם בפרש"י ד"ה ה"ג. והרמב"ם כ' בה' סוטה (פ"ב ה"ג) ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת. ולפי"ז ה"נ ביבם דכתיב וקראו לו ודברו אליו משמע שהדבר יהי' נכנס בלב היבם ומשמעות הכתוב ודברו אליו הוי ממש כמו גבי סוטה דכתיב ואמר אל האשה ואם היבם חרש שאינו שומע לא קרינן בי' ודברו אליו וכן בחרשת לאו בני קריי' נינהו דלא קרינן בה וענתה ואמרה דאין עונה אלא מפי אחר ואפי' המבין לקרות והמדבר זה הוי רק מפי עצמו ולא מפי אחרים ואפי' נימא דאין עיכוב בדבר שהב"ד יהיו יודעין להקרות זה רק היכי שהיבם והיבמה בני שמיעה נינהו וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואין הקריאה מעכבת בהו ואפי' היכי דהב"ד אינן יודעין להקרות יכולין היבם והיבמה לשמוע המקרא מפי אחר וזה מבואר בירושלמי פ' מ"ח שם וענתה ואמרה אין עונה אלא מפי אחר אמר ר' יוסי ובלבד מפי הדיין ולא עבדין כן ופירש הפ"מ ולא עבדין כן לא נהגו כן אלא אפי' מפי אחר