מהרא"ש נג

שפיר כ' התוס' דל"ש לומר זה וזה גורם ומותר כיון דכל חד באפי נפשי' שרי הוי היתר בהיתר ואין כאן ביטול בשינוי השם וגם בעצם ומהות ואיכות אין כאן ביטול דאדרבא המה כאחד נעשו הכל אחת ועל צורה זו הקפידה התורה. וכן בשום ושמן של תרומ' ל"ש לומר דמהני הביטול מפני שהשמן אבד צורתו ומהותו ואיכותו נהפך למקפה דז"א דאדרבא השמן בעין לא חשיב אכילה והשותה שמן של תרומה משלם את הקרן כשאר מזיק ממון חברו ופטור מן החומש דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה פרט למזיק כדאי' בפ' כיצד מברכין (ל"ה:) ועיקר אכילת שמן של תרומה לזר הוא רק בתערובות ובזה היכי דהוי היתר בהיתר שפיר אמרינן דאין כאן שום ביטול כלל ודו"ק: (ו) ובפ' כל הזבחים (ע"ח.) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלו פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלנו ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאו'. והק' הכריתי לשי' הרא"ש בפ' גיד הנשה דיבש ביבש באינו מינו בטל מה"ת ברוב ומותר לבשל ולאכול כאחד דכיון שנתבטל פעם אחת נהפך האיסור להיות היתר א"כ אפי' למ"ד טעם כעיקר מה"ת כיון שבללן ואיסורין מבטלין זא"ז שוב לא איכפת לן במה שנותן טעם. ובפרש"י ד"ה א"א כו' והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע במינו כו' והתוס' שם ד"ה הפיגול כו' הק' על פרש"י היכי מחייב כלל משום חד מיניהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור כו' ע"ש ואני מוסיף להקשות דבפ' הקומץ רבה (כ"ג:) תנן שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו כו' כיון דקמיץ מחדא אידך הוי שירים ולא מבטלי שירים לטיבלא ופרש"י ד"ה לימא כו' והאי דלא מבטל טבלא לשירים דתהוי כריבה סלתה לא מצי למיפרך כו' דבטל כמאן דליתא דמי ולא אייתר לי' והתוס' זבחים שם הקשו מהא דתנן במס' מעילה (י"ז:) הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם ב' שמות ואמר בגמ' ל"ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין וכ' לתרץ דנהי דאיסורא איכא מלקות ליכא משום דהוי לאו שבכללות אכן במס' פסחים כ' דנותר ופיגול לוקה ע"ש. וכן היא שי' הרמב"ם דנותר ופיגול מצטרפין וחייב מלקות. ובירושלמי פסחים (פ"ז הי"ב ופ"י ה"ז) אי' ר' סימון ר' יהושע בן לוי הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים עד כדי עונשן בכזית ובהגהות המכונה שלום ירושלים כ' דהירושלמי פליג על גמ' בבלי והירושלמי ס"ל דמצטרף לענין טומאה ואין מצטרף לענין אכילה משום דהוי שני שמות. ולענ"ד נראה להתאים שני התלמודים עפ"י מה דמבואר בפ' ערבי פסחים (ק"כ.) דלענין טומאה בעי כביצה וכ"כ הרמב"ם להלכה ע"ש והביצה היא שני זיתים. ולפי"ז נכון היטב מה דאמר שמואל במס' מעילה דאין מצטרפין לטמא את הידים הינו היכי דאיכא כזית פיגול וכזית. נותר אין מצטרפין לשיעור ביצה לענין טומאה כיון דאית בי' שיעור לכל אחד ולענין אכילה חשיב שני איסורין ולוקה שתים ושני שמות אין מצטרפין ולענין אכילה מצטרף היינו היכי דאיכא חצי זית פיגול וחצי זית נותר מצטרפין יחד משום כל שבקודש פסול ולהכי חדית לן הירושלמי הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים עד כדי עונשן בכזית דנהי דאינו מצטרף בשיעור ביצה היכי דאיכא ב' שמות עכ"פ מצטרף לשיעור כזית דלענין מלקות ועונש בעי דוקא שיעור כזית וכיון דצירוף בכזית בכדי עונשן לענין אכילה דהוי שם אחד מצטרף נמי לענין לטמא את הידים ונ"מ היכי דאיכא עוד כזית אוכל טמא מצטרפין החצי זית נותר והחצי זית פיגול להשלים השיעור כביצה אוכלין וז"ב בעזה"י. ולפי"ז מבואר היטב שי' רש"י ז"ל דנהי דחדית לן ר"ל דאיסורין מבטלין זא"ז ופיגול ונותר שבללן א"א שלא ירבה אחד על חברו ומבטלו זה מהני דאינו לוקה שמונים משום פיגול ומשום נותר דהוי שני שמות אכן עכ"פ חייב על אחת מהן דפיגול ונותר מצטרפין לענין אכילה לחייב על מין שהוא הרוב והמיעוט מצטרף משום כל שבקודש פסול כפירש"י מעילה שם וממילא מסולק מה שהק' הכריתי דנימא כיון שבטל פעם אחת נהפך המיעוט להיות כרוב ואינו חוזר וניער ולהנ"ל נכון דשאני היכי דבטל וחשיב כאלו אינו דהבטל כמאן דליתא בזה ל"ש כלל חוזר וניער משא"כ לענין פיגול ונותר דנהי דאינו חייב משום שני שמות עכ"פ חייב משם אחד והפיגול והנותר מצטרפין להשלים שיעור כזית אבל מעולם לא נעקר שם נותר ולא נעשה בטל מעולם ודו"ק: (ז) ובפ' הקומץ רבה (כ"ב.) בפרש"י ד"ה והן בולעות הקומץ בולע ממנחת נסכים והוי לי' ריבה שמנה והקשו התוס' שם דהא בגמ' חשיב לי' מין באינו מינו שהסלת של קומץ רבה על השמן ומבטלו ולפרש"י הבטל כמאן דליתא ול"ש בזה ריבה שמנה. והנלענ"ד בזה דהנה במשנה פ"ק דמנחות (י"א.) תנן ריבה שמנה חסר שמנה פסולה. ואלו גבי סלת בפ' הקומץ רבה (כ"ז.) תנן עשרון מיעוטו מעכב את רובו ובגמ' מ"ט א"ק מסלתה שאם חסרה כ"ש פסולה. ותמיה לרבים מדוע לא קתני ריבה כ"ש פסולה ובפ' כל המנחות (נ"ב:) במשנה אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתירה ע"ש. ובתוספתא דמנחות (פ"ח) כל המנחות כו' או שהיתה מדה חסרה מחברתה