מהרא"ש נב

ברור דאסור ואין לנו לדון רק לכהן שוב אמרינן דלגבי הכהן גופו וממשו של שום והשמן לא בטל ונפסל במגע טבול יום ול"ש לומר דגופו של תרומה בטל ברוב דלגבי כהן תרומה טהורה הוי היתר והיתר בהיתר לא בטל. ולפי"ז התוס' במס' בכורות שפיר כ' דנבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה כיון דגוף הנבלה בטלה ברוב ולא נשאר בבשר השחוטה רק טעם של נבלה ולענין טומאת מגע לא איתמר טעם כעיקר שהרי אינו נוגע בממש משא"כ במקפה חולין והשום והשמן של תרומה שפיר הקשו התוס' במס' נזיר תיפוק לי' משום טעם כעיקר ואין לומר דמחמת טעם כעיקר אינו מק"ט דז"א דהיתר בהיתר אינו בטל וחשיב ממש ואין לומר כיון דהתרומה בטל בחולין לגבי זר מהני נמי הביטול לגבי כהן דז"א כיון דאביי ס"ל טעם כעיקר מה"ת א"כ אין לנו לדון כלל לגבי אכילת זר ואין לנו לדון על הביטול רק לגבי כהן דהוי היתר בהיתר ולא בטל כלל. וזה מכוון במ"ש התוס' במס' נזיר וכ"ש הכא דהעיקר לא בטל כוונתם בזה דבשלמא באיסור שנתערב בהיתר נהי דטעם כעיקר מה"ת עכ"פ גופו וממשו של האיסור בטל ברוב ולא נשאר רק טעם ולא איתמר טעם כעיקר לענין מגע משא"כ הכא דהוי היתר בהיתר גם העיקר לא בטל ואין לומר דעכ"פ בשעה שנפסל ונעשה איסור שוב בטלו במקפה חולין דז"א דכיון דטעם כעיקר לענין אכילת איסור א"כ אי נימא דמתחילה חשיב בעין ממילא נפסל במגע טבול יום ואסורה באכילה כדין תרומה שנפסלה במגע תו אמרינן בי' טעם כעיקר כדין איסור אכיל' ודו"ק: ובתוס' מס' נדה (מ"ז.) כ' בד"ה אתי דימוע דרבנן כו' מדאו' הכל נאסר לזרים מטעם תערובות התרומה שאינה ניכר אבל מה שגם החולין נחשבו כתרומה זה רק מדרבנן ע"ש. ואתבונן על דבריהם עפ"י מ"ש הרא"ש בתשו' (כלל ב') לענין עיסה שנתחמצה בשאור של נכרי דכיון דהעיסה שהיא הרוב אינו מבטל השאור המיעוט מכ"ש שאין המיעוט מבטל את העיסה שהיא הרוב ע"ש. ולפי"ז א"ש מה דאמרינן דרק מקום מגעו פסול דנהי דהיתר בהיתר לא בטל מפני דהשום והשמן של תרומה חשיב בעין מ"מ לא יתכן לומר דכל המקפה נעשה תרומ' דממ"נ דמחמת טעם כעיקר לא מק"ט דל"ש מגע רק בממש ואין לומר דטעם כעיקר מהני שיהי' נהפך המקפה להיות כלו תרומה דאם המקפה שהיא הרוב אינה מבטלת גופו וממשו של המיעוט שום ושמן מפני דהיתר בהיתר לא בטל מכ"ש דאין השום והשמן של תרומה המיעוט בודאי אינו מבטל המקפה של חולין שהיא הרוב ודו"ק בעזה"י: (ה) ובמס' כלאים (פ"ט מ"א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ע"ש. והוכיח מזה הר"ן ז"ל בתשו' דהיתר בהיתר בטל ע"ש. ובש"ס ביצה (ל"ח:) פריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ופירש"י שהעיסה היא הרוב ומשני ר"א דשיל"מ לא בטיל והקשו התוס' והר"ן דהא דשיל"מ בטל באינו מינו. ולענ"ד י"ל דהנה הראשונים נתקשו מדוע דשיל"מ בטל באינו מינו נימ' עד שאתה תאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר והנ"ל בזה דענין ביטול מצינו בסיבת חילוק השם שזה איסור וזה היתר והתורה אמרה דהמיעוט נגרר אחר הרוב ובזה ודאי שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אכן יש ביטול בעצם ומהות האיסור כגון נבלה שנתערב בדבש שכ' הרבינו יונה דאמרינן דנהפך הנבל' לדבש ואזלינן בתר השתא ובזה ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור כיון דאין כאן שום איסור כלל אמנם זה נכון בכל איסורי תורה שהקפידה התורה על צורתן וכבר הרחיב לנו הביאור בחי' הרשב"א מס' חולין דכל איסורי תורה בעינן דוקא כברייתן ובהמחהו וגמעו בעי קרא לרבות כדאי' בפ' העור והרוטב (ק"כ.) ע"ש אכן באיסור תחומין נהי דצורת המים והמלח נהפך להיות עיסה לא מהני בזה מידי דאטו המים והמלח יש בגופו איסור מפני צורתו ומהותו ואיכותו ז"א האיסור הוא מפני שקנו שביתת הבעלים ומה לי אם צורתו עומדת עליהם או שנהפכו לעיסה ולא נשאר לנו לומר דמהני הביטול רק מכח שינוי השם שזה איסור וזה היתר ושפיר משני ר"א דהוי דבר שיש לו מתירין ובזה אמרי' דלא מהני הביטול דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ובש"ס בכורות (י"ז.) הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים כו' מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה מבואר מזה דגבי כלאים הקפיד' התור' על צורת הצמר והפשתן והיכי דנשתנה צורתו שרי ולפי"ז נכון היטב הדבר דצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר דנהי דהיתר בהיתר לא בטל היינו היכי דאין כאן ביטול רק מפני שינוי השם אבל בחילוק המינין בעצם שהקפיד' התורה על צורתו ממילא היכי דאישתני הצורה ונעשה הוי' אחת עם צמר הגמלים אין כאן איסור כלאים כלל וזה מדוקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שכ' בה' כלאים (פ"י ה"ה) הכלאים אין לו שיעור כו' ואם הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם פשתן מפני שצורת הנ"ל צורת צמר גמלים ע"ש. ועיין בתשב"ץ (ח"ב סי' ד') שכ' דזה הוי כנשתנה בהרכבה מזגיית ע"ש. וזה נכון באיסור כלאים שהקפידה תורה על צורת צמר ופשתן משא"כ לענין פרדות אי חוששין לזרע האב