מהרא"ש נא

וז"ל שם וראי' כו' ש"מ דאפי' משהו נותן טעם קרוי כו' דכל מין במינו אפי' נותן טעם משהו חשיב נותן טעם שהרי אינו בטל ע"ש. ובתשו' הרשב"א (רפ"ד) כ' תשובה כו' כך אמרתי דלר' יהודה אפי' נבלה בתוך שחוטה דבטלה לענין מגע לענין אכילה אסורה דלענין אכילה הוי לי' מין במינו דכלן מין בשר הם כו' ע"ש. ולפ"ז מבואר היטב כוונת התוס' בכורות שהביאו ראי' לדבריהם דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה דהרי לר' יהודה נבלה שנימוחה ונתבשל עם בשר שחוטה מין במינו לא בטל ואסור באכילה מפני משהו נבלה דאפי' טעם משהו חשיב טעם כעיקר אפ"ה לענין טומאת מגע נבלה בטלה בשחיטה כן ה"נ מדר' יהודה נשמע לרבנן במין בשאינו מינו דאף דנותן טעם אסור באכילה מ"מ לענין טומאת מגע לא איתמר טעם כעיקר. וז"ב בעזה"י: (ג) שי' רש"י בפ' השוכר את הפועל (ע"ו.) דלינת לילה פוגמת והקשו עלי' א"כ איך משכחת דין מריקה ושטיפה בכלי נחושת וכלי חרס דבעי שביר' מחמת בליעת איסור נותר הא עכ"פ עברה לילה אחת קודם שנעשה הבליעה נותר ואם כן כבר נעשה הבלוע לפגם. ולענ"ד י"ל עפ"י מ"ש התוס' במס' ע"א (ס"ו:) ד"ה מכלל כו' דכל איסור דהוי במשהו גם נותן טעם לפגם אסור ע"ש. וכ"כ בתשו' רשב"א סי' (תצ"ט) והטעם אמרתי בזה עפ"י מ"ש הרשב"א בתה"ב (ב"ר ש"ר) פגם זה שאמרו אפי' פוגם קצת שהרי קדרה שאינה בת יומא אינה פוגמת אלא מעט ואפ"ה אמרו דקדרה שאינה ב"י אינה אוסרת וא"ת והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרינן לה וסתם נבלה הראוי' לגר שמה נבלה לא קשה התם היינו להתירה בפני עצמה אבל איסור תערובות שהולכין בו אחר נתינת טעמו כיון שנותן טעם לפגם כ"ש בתערובות מותר ע"ש. ולפ"ז א"ש דנהי דס"ל לרש"י דלינת לילה פוגמת זה רק היכי דממשו של האיסור בטל ברוב ואין אנו דנין רק מחמת הטעם בזה כל שפוגם קצת שרי דכל טעם כעיקר יליף מגעולי מדין ולא אסרה תורה אלא בת יומא אבל בקדשים לשי' רש"י דאוסר בכל שהוא כפרש"י פ' גיד הנשה (צ"ח:) דבזה אין אנו דנין לאיסור מחמת הטעם רק מחמת ממשו וגופו של איסור נותר משהו דס"ל לרש"י דהתורה גילתה דבקדשים אין לו ביטול כלל ואיסור נותר משהו אינו בטל ברוב ההיתר וחשיב איסור בעין ובזה כל זמן שלא נפסל מאכילת אדם אכתי באיסור נותר קאי וז"ב בעזה"י. ובירושלמי ערלה (פ"ב) אית תניי תני איסור מתוך היתר ואית תניי תני היתר מתוך היתר מ"ד איסור מתוך היתר שכן תרומה אסורה לזרים מ"ד היתר מתוך היתר שכן תרומה מותרת לכהנים עיי"ש : (ד) ועפי"ז אמרתי דבמה דמקשה הגמ' פסחים מקום מגעו אמאי פסול הא בטלו ברוב יש להתעורר כיון דהתרומה שום ושמן היתר הוא לגבי כהן והמקפה חולין ג"כ היתר, א"כ נימא דממשו של התרומה לא בטלה בחולין וכי נגע הטבול יום בממשו של השום והשמן של תרומה נגע כיון דהיתר בהיתר לא בטל בשלמא היכי דאנו דנין לענין אכילה לזר שפיר אמרינן דהתרומה חשיב איסו' לגבי זר ובטל התרומה בחולין משא"כ אם אנו דנין לגבי מגע טומאה אי שרי באכילה לכהן מפני שנפסל השום והשמן שנתערבו במקפה חולין אדרבא י"ל כיון דלגבי כהן גם התרומה חשיב היתר ממילא השום והשמן של תרומה לא בטלו לגבי מקפה. והטבול יום שנגע חשיב נוגע בממשו וא"ל דאחר שיפסל בטל ברוב דז"א דאי נפסל א"כ שוב אוסר המקפה מטעם כעיקר דאורייתא: אמנם כבר אנהיר לן זקני הרש"ל ביש"ש פרק הערל (סי' ל"ד) דכהן טמא מותר לאכול תרומה טהורה שנתערבה בק"א חולין ולא אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין ועד שיאכלנו באיסור ע"י ביטול יאכלנו בהיתר כשיטבול יאכלנו בטהרה דהואיל דמהני הביטול לגבי זר דהתרומה בטלה בק"א ושרי לזרים מהני נמי הביטול לגבי כהן ע"ש. ובמס' בכורים (פ"ב מ"א) אי' הבכורים בטלין בק"א ושם (מ"ב) אי' הבכורים אוסרין בכל שהוא וכ' הר"ש דהך משנה דתנן דבטלין בק"א מיירי שנתערבו בחולין וכיון דמהני הביטול לגבי זר דשרי באכילה לזרים ממילא מהני נמי הביטול לגבי כהן לענין איסור מחיצה ושרי הכהן לאכול מחוץ לחומת ירושלים והך משנה דתנן הבכורי' אוסרין בכ"ש מיירי שנתערבו בתרומה דאין אנו דנין לגבי הזר דבלא"ה אסור הזר לאכלן מחמת התרומה ואין אנו דנין רק לגבי כהן ובזה אמרינן דלא מהני הביטול דלגבי כהן הבכורים המה דבר שיש לו מתירין דיכול להעלותן לירושלים ואפי' באלף לא בטל ע"ש, ועיין במג"א סי' שי"ח סק"ב. ולפי"ז א"ש דמקשה בגמ' פסחים מקום מגעו אמאי פסול הא בטלו ברוב' דל"ש לומר השום והשמן של תרומה לא בטלו משום דהוי היתר לגבי כהן דז"א דכיון דמהני הביטול לגבי זר ושרי באכילת זרים ממילא מהני הביטול לגבי הכהן ושרי' באכילה ולא אמרינן דחשיב בעין ונפסל במגע הטבול יום אכן זה נכון היכי דליכא כזית בכדי א"פ אבל היכי דאיכא בתערובות כזית בכדי א"פ מהתרומ' או למ"ד טעם כעיקר מה"ת והשום והשמן נותן טעם במקפה א"כ אין לנו לדון לענין זר דלזר הדבר