מהרא"ש נ

סי' יג בדבר הטליתים ממדינתינו שהמציאו לכבס הטלית במים המעורב בסמים ששורפין פשתן אם יש די בזה להסיר כל חשש שעטנז ויש מפקפקין בזה: תשובה לימוד ערוך הוא בידינו בש"ס נדה (ס"א:) אמר רב חסדא בגד שאבד בו בו כלאים צובעו ומותר כו' מתני' היא דתנן בודק עד שמגיע לסלע כו' ה"נ עמרא וכיתנא בהדדי לא סליק להו צבעא כו'. האי מאן דרמו חיטא דכיתנא בגלימי' דעמרא ונתקי' ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מ"ט מדאו' שעטנז כתיב עד שיהי' שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו בי' וכיון דלא ידע אי נתקי' שרי כו'. הנה מזה ראי' מוכחת למה דחדית לן התוס' פסחים (ט) ד"ה כדי כו' דבאיסור דרבנן ספק מוציא מידי ודאי ע"ש. והרמב"ם ה' עדות (פ"י ה"ג) כתב ז"ל עבר עבירה כו' אבל אם אכל בשר עוף בחלב כו' או שלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן הרי הוא פסול מדבריהם וכתב ע"ז דו"ז בתשובת בית אפרים חיו"ד (סי' ע') דהרמב"ם ס"ל דלא אסרה תורה בגד כלאים רק היכי דניכר עירוב כלאים צמר ופשתן בשתי או בעירוב אכן היכי שמין אחד אינו ניכר המיעוט שאינו ניכר בטל ברוב מה"ת ע"ש. ובתוס' מס' נדה שם ד"ה בגד שאבד בו כלאים כ' וא"ת וליבטל ברובא כו' וי"ל דל"ש ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין ע"י תערובת כך אסור המרובה כמו המיעוט. והתו' פ' אלו טרפות (נ"ח.) בד"ה מכאן כו' במלתא דשרו כל חד באפי נפשיה לא שייך זה וזה גורם אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי לי' זה וזה גורם ע"ש. וזקני הגאון מהרא"ס ז"ל האבד"ק סאטנוב אסברא לן עפ"י מ"ש הר"ן סוף מס' ע"א דהא דזה וזה גורם מותר הוא מטעם ביטול וכ' הר"ן במס' נדרים (נ"ב. נ"ט:) דהיתר בהיתר לא בטל ולהכי היכי דחד גורם אסור וחד גורם שרי שפיר אמרינן דגורם האיסור בטל בהגורם היתר משא"כ היכי דכל חדא בפני עצמו שרי ל"ש ביטול כלל ודפח"ח. ובש"ס פסחים (מ"ד.) מקום מגעו אמאי פסולה הא בטלו להו תבלין ברוב כו' לא מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. ובתוס' מס' נזיר (ל"ו:) ד"ה וכזית הקשו דאפי' לא הוי כזית בכדי אכילת פרס תיפוק לי' משום טעם כעיקר וכ"ש הכא שהעיקר עצמו מתבטל כו' ע"ש. והנה לשון התוס' אין לו ביאור כלל לאיזה צורך הוסיפו וכ"ש הכא שהעיקר עצמו לא מתבטל וגם מדוע פשיט להו שהעיקר עצמו אינו בטל. ועל גוף קושית התוס' כתב הרמ"ה שם במס' נזיר דלק"מ דאע"ג דמדאו' טעם כעיקר מ"מ הא בתרומה לא נגע ע"ש. וכ"כ הרא"ש במס' טבול יום (פ"ג מ"ד) ע"ש. וסברתם מבוארת דטומאת מגע לא שייך אלא בנוגע בממש אבל באין בו ממש רק טעם לחוד מה נגיעה שייך בזה. אמנם לשי' הר"ת במס' ע"א (ס"ו.) והובא ברא"ש פ' גיד הנשה דלמ"ד טעם כעיקר דאו' נהפך ההיתר להיות איסור וכן הוא בפרש"י בפסחים שם ד"ה מפת כו' דהא אית להו טעם כעיקר ואיתעביד פת גופא איסור כו' ע"ש א"כ שפיר הקשו התוס' במס' נזיר תיפוק לי' משום טעם כעיקר ול"ש לומר הא בתרומה לא נגע כיון דגם המקפה חולין איתעבד כלו תרומה מיהא לפי"ז ק' א"כ נימא מכי נגע טבול יום פסול כל המקפה וכבר התעורר בזה המק"ח סי' (תמ"ב) וכ' דמיירי שאין השום והשמן נותן טעם במקפה וכבר קדמו בזה במהר"ם: ב) ובמס' בכורות (כב.) הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור אי מיא רובא כיון דעביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא בטלו ברובא. וכ' התוס' ולא דמי לשאר איסורין שהוא בנותן טעם דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה וכן נבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה אפי' חזר ונתבשל הכל ביחד. מבואר מדבריהם דפשוט להו דל"ש טומאת מגע אלא בנוגע בממשו ולא בטעם כעיקר. ומה לי אם הטהור נוגע בטעם נבלה הנבלע בבשר השחוטה או אם הטבול יום נוגע בטעם שום ושמן של תרומה הנבלע במקפה חולין אחת זו שמענו דמגע ע"י טעם כעיקר לא חשיב מגע: ובמ"ש התוס' וכן נבלה בטלה בשחוטה נראה כוונתם בזה לחזק דבריהם שכ' דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה וע"ז הביאו ראי' מהא דפשיט בגמ' נבלה בטלה בשחוטה כדאי' בגמרא שם (כ"ג.) וחזינא למי שנתקשה בזה דהא שם במינו מיירי דקאי לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטל ובמינו ל"ש טעם כעיקר. אכן הדבר נכון היטב ואזלו לשיטתם שכ' במס' יבמות (פ"ב) ד"ה ר' יהודה לטעמי' דאמר מין במינו לא בטל דוקא בדבר לח כו' ונבלה בהקומץ רבה דאיכא למ"ד דלא בטל היינו בנימוחה וסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר כו' ובהקומץ רבה דאמר דמנחו' שנתערבו לא בטלו כו' א"נ כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה מבואר מדבריהם דס"ל להתוס' דלהכי מין במינו לא בטל לר' יהודה מפני הטעם שנותן זה בזה אין לו ביטול וכן מבואר בחי' הריטב"א חולין (צ"ח) וכ"כ הראב"ן (קנ"א:) שכ' שם לפרש הא דאי' במס' חולין (ק') כיון שנתן טעם בחתיכה הטעם הוא במשהו