מהרא"ש מט

תרומה עליהו ואין החיוב בא מחמת שוה פרוטה אלא בשיעור אכילה דכתיב ואיש כי יאכל ודו"ק: ובש"ס כריתות (י"ג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב נותר מן המוקדשין כו', וכ' התוס' ישנים וז"ל והא דחייב אשם מעילה אנותר אע"ג דלא שוה מידי ואמרינן בפ' כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחית עלי' קה"ג וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ולא נהנה מן ההקדש שוה פרוטה ודברי התוס' תמוה לרבים דהא בקה"ג נמי לא מעל אלא היכי דשוה פרוטה ובפ' דם שחיטה (כ"ג.) מקשה הגמ' ולייתי נמי אשם ודאי דנותר דקודש הוא א"ל דלית בי' שוה פרוטה והנלענ"ד ביאור דבריהם עפ"י מה דאי' בסוף פ"ב דחולין (קל"ט.) קדושת הגוף לא פקעה כו' קדושת דמים כיון דמרדה פקעה קדושתיהו והק' הרשב"א וקדושה שבהן להיכן הלכה ותי' הקדש דמים אינו קנין הגוף אלא כשיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגזבר מחמת שמרדו הוי לי' כהפקר ופקע לי' שיעבוד ממון דא"נ קנין הגוף דעלמא כה"ג הפסידו הבעלים כדאמרינן לענין שיירא שעמד עלי' גייס כו' ע"ש. ולפי"ז א"ש דבחמץ של הקדש במועד לא מעל משום דלא שוה כלום וכי מטי עידן איסורא מיאש מיני' כדאי' בפ' מרובה (ס"ו:) וממילא פקעה הקדושה ואפי' לשמואל דס"ל שם במס' חולין גבי תרנגולת שמרדה לא פקעה הקדושה שאני התם דאיתא בעין וכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא אבל חמץ של הקדש במועד לר' יהודה דאמר אף לאחר הפסח אסור בהנאה וכ"ש בפסח עצמו ולא שוה כלום דלישראל לא חזי ולעכו"ם לא מזדבן דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים וכפרש"י פסחים (כ"ט:) ע"ש. א"כ כי מטי עידן איסורא הגזבר מיאש מיני' ושוב פקעה הקדושה דאיסו' הנא' מפקיע השיעבו' והוי כאבוד מן העולם ולהכי ל"ש בי' מעילה כלל משא"כ באוכל נותר ונהנה בשוה פרוטה מתחייב על הנאה מיהו כיון דבקדושת הגוף לא מהני יאוש של הגזבר להפקיע הקדושה והנותר בקדושתו קאי ממילא כל מה שנהנה מן המוקדשין נהנה. וזה מתאים למ"ש דמה"ט בתרומה היכי דתחב לו חבירו בבית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורי חייב בתשלומין על הנאת מעיו אף דהוי כמציל מזוטו של ים והרי כבר נתיאש הכהן כיון דנתחבה התרומה במקום דלא מצי לאהדורה אפ"ה לא מהני היאוש להפקיע קדושת הגוף של התרומה ובקדושתה קאי וקרינין בי' ואיש כי יאכל קודש בשגגה כו' דכיון שנהנה מן התרומה והוא שוגג הרי מעל בקדשי ה' ולא לאדם חטא כי אם לה' והתשלומין המה לכפרה ותשלומין קודש ודו"ק : (ז) וכל זה אנו דנין היכי דנהנה מחסרון של חבירו משא"כ בנידון שאלתינו שהקונה במרמה בחכמה של תורה עשה דעביד אינש דינא לנפשי' והקונה לא נהנה כלל מהפסד של המוכר וגם הלא שלח להודיע תיכף ואם המוכר הלך לדרכו אנה ואנה לא חטא בזה ואונס רחמנא פטרי' אבל אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן דמה לו להקונה באונסו של המוכר ואף דהמוכר יכול לומר שעי"ז שסבר הי' שכבר מכר השור לכן הלך מן השוק לו יהא כן מיהא אין זה רק גרמא בנזיקין דקי"ל כל שאינו נעשה ההיזק תיכף ע"י מעשה המזיק לא חשיב רק גרמא ופטור ובתשו' להרשב"א חלק ת"א (תשו' נ"ג) שנשאל באחד שהשכיר לחבירו אוצר לשום בו תבואה בחזקת שהוא שלם ויפה ונמצא בו חור ונפלו דרך החור הרבה חיטים והי' הפסד עי"ז גם להנשאר קיים והשיב שאין זה אלא גרמא בנזיקין ואין כאן דיני דגרמי דל"ש דיני דגרמי אלא היכי שעם גמר מעשיו או דיבורו בא ההיזק מיד כגון מוחל או מוסר אבל כל שבא לאחר גמר דיבורו או מעשיו לא הוי אלא גרמא ע"ש. וה"נ בנידן דידן אלו הודיע אותו תיכף הי' בידו למכרו על השוק נמצא מה שלקח השור לרשותו לא נעשה ההיזק תיכף וגם לא חשיב ברי היזקו דאולי יעלה המקח וכל שאינו דבר ברור שהזיקו לא חשיב רק גרמא כמבואר בש"ע חו"מ. לכן לענ"ד הקונה הוא זריז ונשכר להציל את שלו כדת של תורה ולא עשה שום איסור בזה ואין כאן לא גרמי ולא גרמא בנזיקין כי הקונה שלח להודיע תיכף להמוכר ולא מצאו והמוכר גרם לעצמו במה שהי' משמיט א"ע מלשלם ולוה רשע ולא ישלם וכגמולו השיב לו והקונה זכאי הוא: הנלענ"ד כתבתי וחתמתי אלכסנדר שמואל היילפרין: עוד י"ל עפ"י מה דאי' במס' ב"ק פ' הגוזל (צ"ח.) אמר רבה הזורק מטבע של חבירו ליה"ג פטור מ"ט אמר הא מנח קמך וקי"ל כרבה דאפי' למ"ד דיני דגרמי חייב מ"מ פטור ואף דבעי למיתב זוזא לנכרי למשקלי' מ"מ גם מהאי זוזא פטור שזה אינו אלא גרמא וע"ש בפרש"י ובתוס' וכ"כ המרדכי והיש"ש שם כ' הטעם דאינו חייב אלא על הממון שגורם בו ההיזק אבל היכי שמחמת ממון זה שגרם לו נפסד ממון אחר וזה הוא גרמא כמו הכא שממון זה עצמו שהפיל לים יכול להציל רק שע"י ההצלה יפסיד ממון אחר שיתן לבר אמורא' ובזה הממון לא עשה לו ההיזק רק גרמא פטור וכן בחובל בבהמה שצריך ליתן לרופא ע"ש ממילא ה"נ בנ"ד בגוף הבהמה לא עשה היזק והוא מחזיר לו בעין ומה שיהי' להקונה הפסד במזונות ושכר טרחא להוליך הבהמה לשוק אחר זה רק גרמא בממון אחר ודוק: