מהרא"ש מח

נימא דמשעת לעיסה מתחלל ע"ש. ובמס' כריתות שם פירש"י ד"ה כהן כו' כיון דבטלה בהיתר והכ"מ ה' תרומות (פי"א) הוכיח מזה דהיכי דעשה מתחילה באיסור אין התרומה מתחללת ועיין שם במ"ל. ולפי"ז שפיר מקשה הש"ס בכתובות כיון דלעסי' קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה ול"ש לומר כיון דלעסי' התרומה נתחללה דז"א כיון דהלעיסה באיסור אין תרומה מתחללת. מיהו היכי דתחב לו חברו בבית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורה א"כ שפיר אמרי' כיון דכבר נתחללה ונמאסת באונס א"כ הנאת מעיו שפיר חשיב הנאה ולהכי פירש"י א"ש היטב אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב מיתה הא אונס הוא ול"ש לומר אונס רחמנא פטרי' מחיוב תשלומי ממון דאדרב' כיון דהוא אנוס א"כ התרומה נתחללה על ידי אונס בהנאת גרונו שלא ברצונו והנאת מעיו הוא מן ההיתר ואם כן חייב על הנאתו שהנאה היא בכלל אכילה: ה) אכן דין זה צריך תבלין ושקידה רבה להבין שי' רש"י דחדית לן דהיכי דתחב לו התרומה בתוך בית הבליעה במקום דלא אפשר לאהדורה אינו חייב מיתה אבל ממון חייב כמ"ש הש"מ שם ע"ש. והדבר קשה לשמוע נהי דהאונס אינו פוטרו מחיוב הנאה מיהא כיון דחברו תחבה לו במקום שא"א לאהדורה א"כ הבעלים נתיאשו מהתרומ' והוי כמציל מזוטו של ים והיכי דאכלו לאחר שנתייאשו הבעלים בודאי פטור כדאי' בפ' הגוזל ומאכיל (קא:) ולא עדיף הנאת אכילה מאכילה עצמה ובתוס' שם ד"ה גזל כו' מוכח מדבריהם דאפי' נתייאשו הבעלים אחר שבא ליד האחרון אין להבעלים על האחרון כלום ע"ש. ובש"מ כתובות שם כ' בד"ה ואי לא מצי לאהדורי אמאי חייב פרש"י אמאי חייב מיתה אנוס הוא כו' הקשו בתוס' דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב ותירצו בשיטה ישנה דאעפ"כ פטור ממיתה כיון שחברו הניחה ותחבה במקום שלא הי' בידו להחזירה ואנוס הוא שהוא לא הי' חושב שיתחבנה לו חברו במקום שלא יוכל להחזירה כו' ע"ש: ובמס' שבועות (י"ח.) בפרש"י ד"ה ובת"ח כו' וא"ת מזיד הוא בבעיל' סמוך לווסתה אין זו קושיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא ובבעילת הטומאה שוגג הוא קסבר יכול למבעל ע"ש. ובמס' תרומות (פ"ז מ"א) האוכל תרומה מזיד אם רצה הכהן למחול מוחל ושם (מ"ה) זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה אם רצה הכהן למחול אינו מוחל כו' ובפה"מ להר"מ שם (מ"א) לא חייב ה' בחומש אלא למי שאכל בשגגה כו' אבל במזיד אינו חייב חומש כי גדול עונו מנשוא ולא יתכפר בתשלומין כו' ע"ש. ובתוס' פסחים (ל"ב:) ד"ה מעילה כו' היא הנותנת שאר מצות שהן חמורות בכרת אין לזדונה כפרה כו' וכה"ג איכא בריש מס' מכות כו' שעשה מעשה במזיד לא יגלה כי היכי דלא תהוי לי' כפרה כו' ע"ש. ובתוס' פ' אין צדין (כ"ה:) ד"ה אורח כו' דודאי ליכא איסור דמשנשחטה עומדת בחזקת היתר מיהא אם נמצאת טרפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא הי' לו למהר כל כך ע"ש. ובתוס' פסחים (ע"ג.) ד"ה שחטו ונמצא ונמצא טרפה בסתר פטור תימא אמאי פטור כו' וליכא למימר משום דהוי כאונס כו' ע"ש ובמשנה שם פרש"י דחשיב אונס ונראה דמשמע לי' לרש"י ז"ל כיון שזמנו בהול להכי חשיב כאונס ועוד יש לומר דנהי דמדינא רבה פטור ולא בעי להביא קרבן חטאת משום דשחט ברשות חשיב כאונס מיהא דינא זוטא חייב כיון דהי' בידו להיות זהיר בדבר. ולפי"ז א"ש פרש"י דהיכי דתחב לו חברו התרומה בתוך בית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורי אפי' היכי שמניח לו מרצונו לתחוב אינו חייב מיתה דאנוס הוא דמה הוי לי' למיעבד שהרי לא הי' בידו להחזירה ובמה שהניח לחבירו לתחוב לו מרצונו בזה לא חשיב מזיד שהרי הוא לא הי' חושב שיתחבנה לו חבירו במקום דלא יהי' יכול להחזירה מיהא זה מהני רק לפוטרו מעונש מיתה בי"ש אבל לענין תשלומי ממון הואיל ונהנה מחויב לשלם ולא מהני בזה מה שנתיאשו הבעלים דלא עדיף יאוש הכהן מאלו מחל לו בפירוש דהכהן לא מצי למחול רק היכי דהזר אכל תרומה במזיד דגדול עונו מנשוא ולא ניתן התשלומין לכפרה אלא להשיב הגזלה לבעלים ורק באוכל שוה פרוטה אבל בתחב לו חברו התרומה לתוך בית הבליעה אף שהניח לתחוב מרצונו לאו מזיד הוא שהרי הוא לא הי' חושב שיתחבנה לו חבירו במקום שלא יהי' עוד בידו להחזירה וכיון דתחילתו בא בשגגה וסופו באונס הוי ממש כבועל סמוך לווסתה דחשיב שוגג ולאו מזיד הוא דקסבר דיכול עוד לבעול טרם יבא האורח בזמנו וה"נ מניח לחבירו לתחוב לו התרומה קסבר שיהי' בידו לאהדורה וכיון דחשיב שוגג ממילא התשלומין לכפרה והתשלומין קודש וחייב על אכילה שיש בה כזית או במשקה ברביעית אעפ"י שאין בה שוה פרוטה כש"ס פסחים (ל"ב) ול"ש לומר דהתרומה נתחללה בגרונו כיון דלא נתחללה בהיתר שהרי זה גופא שהניח לחבירו לתחוב לו מרצונו אשמו בראשו נהי דלא חייב מיתה בי"ש על כך מיהא כיון דסוף סוף נכשל בענין אכילת התרומה הוא נענש עכ"פ כשוגג ובעי כפרה והתרומה לא נתחללה באכילת איסור ולהכי אף שהמשקין של תרומה נמאסו מיד בתוך פיו ולא שוה כלום אפ"ה כיון דאכתי קדושת