מהרא"ש מו

דכבר הלכו הקונים ברזל ועל ידו אי אפשר למצוא הקונים הוי מזיק ע"ש. ולענ"ד אין הנידן דומה לראי' דבשלמא בפועלים דמחויב לשלם שבת שפיר כ' התוס' והרא"ש דמחויב לשלם להם שכרם כיון דנתבטלו על ידו מן המלאכה חשיב כאלו הדקי' באינדרונא דמחויב לשלם לו שבת כש"ס פ' החובל (פ"ה:) ואף דשבת אינו חייב רק במזיד כש"ס ב"ק (כ"ו.) ע"ש בשוכר הפועלים להביא לו תבואה ולא מצאו או בשוכר הפועלי' ומצאו השדה לחה מזיד הוא דהוי לי' לסייר נכסי' כדאי' בש"ס ב"מ (ע"ז.) משא"כ בנידן שנשאל הפ"מ שלקח הקונה את הברזל לביתו או אפי' בנידן שאלתינו שהכניס השור לרשותו ולא החזירו עד שעבר יום השוק פשיט' שיכול לומר הרי שלך לפניך ושבת ליכא בשור ואפי' היכי דהזיק השור וכחשו פטור היכי דהדר בריא מאליו כמ"ש התוס' מס' גיטין (מ"ב.) ד"ה השור כו' ע"ש ואפי' לשי' הר"ח דס"ל גבי שור השבת הוא בכלל הנזק כיון דפיחת דמיו זה רק היכי דהזיקו וניכר ההיזק בגוף השור משא"כ היכי דמחזיר השור לבעליו בלי שום שינוי ולא ניכר בו כחשי' ל"ש בזה דין מזיק וזה מבואר ביש"ש ב"ק פ' הגוזל (סי' י"ז) שם הביא מ"ש המרדכי כל דבר שהוא בעין רק שאינו שוה למכור כמו שהי' מתחילה זה הוי רק גרמא ע"ש. ובש"ס ב"ק (צ"ח.) השף מטבע של חברו פטור וע' בש"ע חו"מ (שפ"ו) ואפי' לשי' הרש"ל דס"ל דדוקא היכי דלא שקלי' אבל היכי דשקלי' בעי השבה מעליא כגזלן דמחויב לקיים והשיב הגזילה כעין שגזל מיהא בנידן שאלתינו גם אלו גזל בידים אומר לו הרי שלך לפניך והרי משיב השור כעין שגזל בלי שום שינוי וז"ב ב"ה: (ב) ובש"ס ב"ק (כ.) כתבו התוס' ד"ה זה כו' אפי' בחצר דקיימי לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי מצי למימר דפטור כיון שלא נהנה אעפ"י שגרם הפסד לחברו דאפי' גירשו חברו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ע"ש והרא"ש כתב שם פר"י דה"ה בחצר דקיימי לאגר כו' דאפי' גירש חברו מביתו כו' וכן המקבל שדה והובירה אינו חייב אלא משום דדרשינין לשון הדיוט ואומר בירושלמ' ז"א המבטל כיסו של חברו פטור ורב אלפס כ' אבל בחצר דקיימי לאגרא צריך להעלות לו שכר ואע"ג דלא עביד למיגר דהא חסרי' ממונא כו' ומיהא כבר הוכחתי שעל החסרון אינו חייב כו' ע"ש. ולענ"ד יש להצדיק את הרי"ף ז"ל וכדבריו מבואר בירושלמי פ' איזהו נשך (ה"ג) דאמרו שם הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עלי' אלא תרעומת כו' א"ר יצחק הדא אמרה המבטל כיס חברו אין לו עלי' אלא תרעומת כו' המבטל שדה חברו חייב לשפות לו ופי' הפני משה חייב לשפות לו לפייסו בעד ההפסד שגרם לו וטעמא דבפירות השדה הריוח מצוי הוא והוי כמאבד נכסי חברו כו' ע"ש. ובש"ס ב"מ (ס"ד:) בפרש"י ובתוס' שם ד"ה ולא כו' מבואר דבית עדיף משדה וכרם דהתם זימנין דלא שקל מידי אבל בית נהנה תמיד ע"ש. א"כ שפיר כ' הרי"ף ז"ל דבחצר דקיימי לאגרא חייב משום דחסרי' ממונא דזה הוי כמבטל שדה וז"ב בעזה"י. ובמראה הפנים הביא מ"ש הסמ"ג הטעם שהמבטל שדה חברו חייב לשפות לו ובחנות ובספינה פטור דשאני שדה דאינו תלוי בדעת אחרים כי אם בטורח עצמו ולפי"ז י"ל דגבי חצר דקיימי לאגר פטור משום דתלוי בדעת אחרים מיהא היכי שהי' דר בעצמו בחצר שלו והוא גירשו זה ודאי עדיף משדה שהרי הדירה תלוי בדעת עצמו בלי שום טרחא ואדרבא ערב לאדם לדור בשלו כדאי' בירושלמי הובא בתוס' מס' מ"ק (י"ג.) ודו"ק: ומה שהק' הרא"ש על הרי"ף שהרי מבואר במשנה המקבל שדה והובירה אינו חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט לענ"ד שאני המקבל שדה מחברו ואחר שזכה בה מדעת הבעלים דל"ש בזה לא דין מזיק ולא גרמי שהרי הוא לקח השדה עפ"י רשות בעלים וזה מדוקדק בלשון הרי"ף שכן גי' הירושלמי והרמב"ם שכ' המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הובירה נמצא דלא עשה מעשה בגזילה או הזיק אלא שלא מילא חובתו לעבוד עבודת השדה ונתעצל לעשות פעולת הטובה ולהכי אינו חייב רק מחמת שכן כותב לו אם אוביר ולא איעבד אשלם במיטבא אבל בחצר דקיימי לאגר ומכ"ש היכי שהבעל החצר דר בעצמו בבית והוא הלך וגירשו מביתו בזה שפיר מסתבר דחשיב מזיק כמאבד נכסי חבירו בידים שהרי עשה מעשה וגירשו ונעל בפניו ומכ"ש היכי שדר בחצר חברו נהי דלא הרויח שהוא גברא דלא עביד למיגר מיהא הפסיד לחברו וחסרי' ממונא. ולפי"ז אני דן בנידון שאלתינו דל"מ לשי' התוס' והרא"ש פשוט דהקונה אינו מחויב לשלם ההפסד אלא אפי' לשי' הרי"ף נמי פטור דנידון שאלתינו דומה ממש לדין המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הובירה דלולא שכ' לו אם אוביר ולא איעבד אשלם במיטבא פטור וכבר אמינא בה הטעם כיון דבא לידו ברצון הבעלים וה"נ כיון שלקח השור לביתו ברצון וברשות התורה דקי"ל עביד אינש דינא לנפשי' כש"ס ב"ק (כ"ז.) ואף לפמ"ש הרא"ש שם דרק בחפץ מבורר שהוא שלו עביד אינש דינא לנפשי' אבל מחמת חוב לא ה"ט משום דעובר על ל"ת אל ביתו לעבוט וכמ"ש להדיא הריב"ש (סי' שצ"ו) ומבואר להדיא בתשו' הרא"ש (כלל ס"ד ס"א) דאפי' לא הי' שלה כו' מ"מ אם תופס אדם חפץ עבור תביעה שהוא חייב לו לא מקרי גזלנא כו' ע"ש. ומכ"ש בנידון שהלוה הי' משמיט א"ע שפיר