מהרא"ש מ

חטאת שמתו בעלי' דקי"ל דאזיל לאיבוד ואינם בכלל קדשי ה' כתוס' מעילה (י:) ד"ה לא נהנה כו' ע"ש א"כ אין למעות הללו שום בעלים ולא שום שיווי ממון ואין אנו דנין בזה רק משום איסור ושפיר בטל מה"ת ונהי מדרבנן הוי דבר החשוב ולא בטל מיהא בספק איסור שנודע אחר התערובות הוי ס"ס ושרי ודו"ק. ובהכי ארווחנא ליישב מה שהקשיתי בהא דהגמ' מקשה ומי חיישינן שמא מת והתנן השולח כו' בחזקת שהוא קיים וקשה דאיתא במס' טהרות הובא במס' עירובין (ל"ה:) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין ובתוספתא הובא בתוס' שם ד"ה כל כו' ומודים חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב כו' ע"ש. א"כ מאי מקשה הגמ' מהא דתנן השולח חטאתו ממה"י מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים בשלמא התם השליח ראה את המשלח חי ולהכי מוקמינין אותו בחזקת שהוא קיים דהוי חזקה מחמת רוב כמ"ש שארי הפ"י שם דאזלינין בתר רוב אנשים החיים בריאים הם אבל בשופר של קיני חובה שיש בו מעות מכל העולם. ואין אנו דנין על איש פרטי ולא ידעינין מי הוא הכי לא ניחוש דלמא מת אחד מהם ובזה ל"ש חזקת חיים דאטו בלע המות ואין מת בעולם: ומו"ז בתשו' הרא"ם (סי' ז') הרחיב הביאור לענין עגונה דבנמצא מת ולא ידעינן אם הוא תוך ג' ימים דחיישינן שמא בעל האשה חי הוא דמוקמינן לי' בחזקת חיים כיון דמכירין אותו וראינו בחזקת חי ובריא והאיש הנמצא מת אמרינן שהוא איש אחר והוא שבק לן חיים זה כמה ול"ש לאוקמי בחזקת החיים דאטו אין מתים בעולם ע"ש. אכן לשי' המ"ב א"ש היטב דבאמת לא בעי חזקת חיים אלא במקריב קרבן יחיד השולח חטאתו ממדה"י כיון דמקריב החטאת בפני עצמו דליכא אלא חד ספקא שמא מת אבל בשופר של קיני חובה דבא בתערובות דאיכא ס"ס דהוי כרוב ממילא שרי ושפיר מקשה הגמ' מהא דתנן השולח חטאתו מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים וכיון דמהני החזקה מטעם רוב לגבי ספק תורה מכ"ש דמהני בתערובות דבטל מה"ת ברוב: (ב) ובירושלמי מס' שבת (פ"א ה"ד) אי' חמש חטאות מתות אם רצו ב"ד לבטל מבטלין א"ר חייא בר אדא הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה אבל לקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קרבה ותמה בזה בגליון הש"ס דהא חטאת מתה לאיבוד אזלא הלכה למשה מסיני כדאי' במס' בכורות (ט"ז.) דאי מקרא ה"א לרעי' אזלא קמ"ל הלכתא למיתה ומש"ה לא מועלין בה ואיך ב"ד יכול לבטל הלמ"מ. ולענ"ד נכון היטב עפ"י מה דאי' במס' תמורה (ט"ז:) אמר ר"ל ארבעה ניתנו להן והעמידו על חמש כו' ר' נתן אומר אחת ניתנה להן והעמידוה על חמש ופרש"י והתוס' אחת ניתנה להן למיתה וארבע לרעי' והעמידוה על חמש ששכחו הי מתה והי נינהו רועות והלכו לחומרא ואמרו ימותו כולן. ולשי' הרמב"ם דספק הלמ"מ אזלינן לקולא כדמוכח מלשונו בה' שחיטה (פ"י ה"ג) וכן נראה מהטור יו"ד (סי' רצ"ד) וע' בקו' הספיקות בס' מנחת יעקב (כלל כ"ב) וע' ברי"ט אלגזי פ"ק דבכורות (י"ב.) שכתב בשם הר"י קארקוס דכיון דאין איסורו מפורש בתורה אזלינין לקולא. ולפי"ז מן הדין יש לנו לומר דחמש חטאות כולהו רועות כיון דלר' נתן רק אחת ניתנה לאיבוד וארבעה רועות ונהי ששכחו הי מיניהו מתה עכ"פ מספק אזלינין לקולא אכן הב"ד של יעבץ גזרו על כולן לחומרא דכלהו אזלו לאיבוד ולפי"ז שפיר קאמר הירושלמי אם רצו ב"ד לבטל מבטלין כיון דהא דאזל לאיבוד אינו רק חומרא מדברי סופרים וע"ז ביאר היטב ר' חייא בר אדא הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה אבל לקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קרבה דעכ"פ באה הלמ"מ דאחת מתה וארבע רועות אבל אין שום אחת מהן קרבה ע"ג המזבח וז"ב בעזה"י: ולפ"ז יתכן דגם בתערובות בשופר בקיני חובה אי אפשר להקריבן דחיישינן שמא מת אחד ול"ש לומר דמה"ת בטל ברוב דמטבע חשיב ולא בטל מדרבנן וגם מה"ת ממון אינו בטל ואין לומר דלא חשיב ממון גבוה כיון דחטאת מתה לאיבוד אזלא דז"א דבשלמא אי הוי ידעינן בבירור שהלמ"מ חטאת שמתה בעלי' למיתה אזלא שפיר אמרינן דלא חשיב עוד קדשי ה' ואינו בכלל ממון גבוה אבל כיון ששכחו הי מיניהו מתה ומן הדין כולהו רועות וכל רועה בא לקייץ המזבח א"כ מה"ת חשיב ממון גבוה ושוב אינו בטל מה"ת. אך ז"א דבשלמא אלו נתערב חטאת שמתו בעלי' בממון הדיוט י"ל דממון אחרים אינו בטל משא"כ בשופר של קיני חובה דכלהו קריבין ע"ג המזבח וכל הממון הוי של גבוה ואין אנו דנין אלא לענין איסור להקריב ע"ג המזבח ואיסור שפיר בטל מה"ת ותו דכל עיקר דאמרינן ממונא לא בטל משום דא"א להפקיע זכות הבעלים ובקיני חובה בשופר הוא להיפך דלא יתכן לומר שאינו בטל שלא להפקיע זכות ההקדש שאדרבא אי נימא דלא בטל א"כ כלהו לא יקרבו ע"ג המזבח וכי אמרינן דבטל מה"ת כלהו קרב' ע"ג המזבח ומה דאמרו דכלהו אזלו לאיבוד זה רק מדרבנן ובזה שפיר אמרינן דלא חיישינן שמא מת דמוקמינין על חזקת חיים ודו"ק