מהרא"ש לט

זובח לאלילים הזביחה עם המחשבה אסרה התורה שנאמר זובח כו' וכיון דהזביחה אסורה הרי עשה מעש' האוסר ודו"ק: ובמה שכ' להשיג במ"ש שלא מצינו בדיבורא עביד מעשה אלא במימר ומקלל ובקדשים והקשה עלי דהרי בחסמה בקול ס"ל לר"י דלוקה דבדיבורא עביד מעשה בזה נעלם ממנו מ"ש התוס' סנהדרין (ס"ה:) דגבי חסמה בקול איתעביד מעשה ע"י קולו שהבהמה מגביה ראשה ע"ש אבל בנשבע ומימר ומקלל אין כאן שום מעשה כלל רק דיבור בעלמא. ובפ"ב דמס' שבת (קנ"ג.) המחמר אחר בהמתו בשבת כו' הוקשה כל התורה לעכו"ם דעד דעביד מעשה בגופו נראה מבואר דאף דיתכן לומר דמחמר אחר בהמתו דחשיב מעשה כמו בחסמה בקול מיהו אין זה מעשה בגופי' אלא דהמעשה איתעבד מכחו ומכ"ש בפיגול דהזביחה לא חשיב מעשה לענין מלקות כיון דגוף הזביחה מצוה היא והוא חטא במחשבתו שאסרה התור' אבל אם אנו דנין לענין קנין הדבר פשוט וברור דהזביחה חשיב מעשה דהרי השור שחוט לפניך ודו"ק: (ה) ודע דשי' הר"ן דדוקא סוכה חל עלי' ש"ש ואסור בהנאה מה"ת אבל ארבע מינין מה דאסורין בהנאה לא הוי אלא מדרבנן. ובש"ס סוכה (ל:) גבי אסא דמשני שינוי החוזר לברייתו ל"ש שינוי אע"ג דקני מדרבנן כיון דמדאוריי' לא חשיב קנין לא מהני קנין דרבנן לצאת בו ידי מצוה דבעי מה"ת שיהי' שלו והקשו הקדמונים מהא דאיתא בגמ' שם גבי מריש אע"ג דלא קני אלא מתקנת חכמים אפ"ה יוצא לענין סוכה דחשיב שלו וע"ש בתוס' ד"ה שינוי כו'. והנ"ל דהנה זקני התב"ש הקשה להנך פוסקים דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה"ת אפי' היכי דעביד מעשה מאי פריך הגמ' חולין לר"ה דאמר עשה בה מעשה אסורה. והתניא השוחט בשבת לע"א כו' אשחוטי חוץ לא לחייב דכי מחתך בעפר בעלמא מחתך ומה זו קושיא דהא ר"ה לא אסר רק מדרבנן אבל מדאו' שחיטה כשרה הוא. ונכדו מו"ז הרא"ם כ' לתרץ דה"ט דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא רק מפני שרשות הבעלים מעכב והתוס' ב"ק (ע"א:) כ' דאף אם לא נאסר רק מדרבנן תו לאו דמרי' הוא ע"ש נמצא דפריך שפיר כיון ששחט בה פורתא אסרה עכ"פ מדרבנן ושוב לאו דמרי' הוא וממילא יכול לאסור מה"ת ודברי פח"ח וכבר כתבתי למעלה דהיכי דנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה ובאסא ל"ש לומר דקנה בשינוי מעשה דנאסר בהנאה ע"י שהוקצה למצותו כיון דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ממילא אין כאן שינוי מחמת איסור הנאה ואף דמדרבנן קונה השינוי החוזר לברייתו מיהא ההקדש לא חשיב שינוי בעצמותו כיון דמה שנאסר אסא בהנאה לא הוי רק מדרבנן כמ"ש הר"ן ז"ל ואיסור דרבנן לא חשיב שינוי בעצמותו משא"כ בסוכה דחל עלי' שם שמים מה"ת א"כ נהי דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מיהא היכי דעכ"פ קנוי לו מדרבנן א"כ עכ"פ אין רשות הבעלים על העצים ויכול לאסור ולהקדיש לשם סוכה וממילא חל שם שמים מה"ת על הסוכה וחשיב שינוי בעצמותו והקנין וההקדש באין כאחד ודוק: סי' י שוי"ר לכבוד הרב הגאון החריף ובקי מ' חיים טויבש נ"י האבד"ק באטישאן: ע"ד אשר דרש ממני בעובדא דאתי לקמי' שנודע ספק טרפה אחר שנתערב ברוב כשרות הנה הדין פשוט ומבואר וכבר הורה זקן המ"ב להקל במקום הפ"מ וכמ"ש הש"ך בקיצור דיני ס"ס סק"א: (א) ובפ' הוציאו לו (נה.) גזרה משום חטאת שמתו בעלי' ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדה"י מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים והק' התוס' והא אמר התם ל"ש אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא וא"כ נימא כיון דע"כ יש הרבה אנשים שהגיעו לגבורות להכי חיישינן שמא מת אחד מהם ע"ש ולשי' המ"ב נכון היטב דאפי' אי נימא דבהגיע לגבורות חיישינן שמא מת מיהו אין זה רק ספק וחשש זה ל"ש רק ביחיד ששלח חטאתו ממדה"י אבל לענין שופר של קיני חובה הבא בתערובות דלמיתה דרבים ודאי לא חיישינין והספק שמא מת אחד הבא ע"י תערובות איכא ספק ספיקא כמ"ש המ"ב דל"ש לומר דהוי ספק אחד בגוף והשני ע"י תערובות כיון דלא נודע הספק רק אחר התערובות ושפיר איכא ס"ס דילמא לא מת אחד מהם ואת"ל שמת אחד מהם דלמא לא זה הוא ושרי להקריב ומה"ת בטל ברוב ואף דמטבע חשיב כתוס' במס' מעילה (כ"א:) ד"ה פרוטה כו' א"נ מטבע חשיב ולא בטל זה רק מדרבנן כמ"ש הרשב"א דלא מצינו מה"ת איסור שאינו בטל ועיין במל"מ ה' מעילה (פ"ז ה"ו) ואפי' אי נימא דהוי מה"ת נראה דזה רק כאיסור דפתיך בי' דין ממון דל"ש בי' ביטול כש"ס ביצה (ל"ח.) ובהקדש נמי אית בי' איסור גזל ודין ממון כש"ס כריתות (י"ח:) כי קא מכפר יוה"כ אאיסורא אבל אממונא לא מכפר ועיין תוס' בבא מציעא (פ"ז:) ד"ה ריעך כו' ע"ש. אכן במעות