מהרא"ש לח

אוסר דבר שאינו שלו ואכתי היתרא הוא ול"ש בזה שינוי מהיתר לאיסור: (ב) ובפ' לולב הגזול (ל:) אמר להו ר"ה להני אוונכרי כי זבניתו אסא מעכו"ם לא תגזזו אתון כו' הלכך לגזזוה אינהו כי היכי דלהוי יאוש בעלים בידייהו דידהו ושינוי הרשות בידיכו והקשיתי נימא דליקני בשינוי השם ושינוי מעשה דהא כ' התוס' במס' שבת דהיכי דנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה ומבואר בפ"ק דמס' סוכה (ט. דעצי סוכה אסורין כל שבעה דחל ש"ש על הסוכה ע"ש. ושי' התוס' שם דמוקצה למצוה אסור מה"ת ע"ש. ובפ' לולב הגזול (לז) הדס אסור להריח בו ופרש"י דגמרינן מסוכה ע"ש. ודודי בתשו' בית אפרים או"ח (נ"ט) הרחיב הדיבור בזה דרש"י ס"ל מקצה למצוה כמקצה לקרבן וחל עלי' קדושת הגוף מה"ת ע"ש. ובפ' מרובה (ס"ז.) אי' הגנב והגזלן שהקדישו הקדישן הקדש כו' התם איכא שינוי השם כו' ע"ש. א"כ ה"נ נימא דחל ש"ש על האסא ונאסר בהנאה וליקני לה בשינוי מעשה ושה"ש א"ו כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כש"ס חולין (מ) ואין אדם מקצה דבר שאינו שלו כש"ס זבחים (קי"ד) ממילא אמרינן דלא חל שם שמים על האסא ואין כאן איסור הנאה כלל וז"ב. ואין זה דומה לגנב וגזלן שהקדישו דשאני הקדש דחל ע"י אמירתו ולהכי אמרינן דהקנין וההקדש באין כאחד כמ"ש הרשב"א בחי' ב"ק שם משא"כ בלולב וכן באסא דקי"ל הזמנה לאו מלתא הוא כש"ס סוכה (ל"ג:) ומבואר בהג"א מס' ביצה דעביד להושענא ולא אגבה למיפק בה שריא בהנאה א"כ ע"כ דלא נאסר בהנאה אלא אם יצא בה ידי חובת מצוה ולהכי אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא נאסר בהנאה ואין כאן שינוי מעשה ולא שינוי השם ודו"ק: ג) ובמס' סוכה (מ"ב:) בגמ' טלטול בעלמא פרש"י טלטול כו' כמטלטל עצים ע"ש. וכ' בהג"ה ש"ע או"ח (תרנ"ח ס"ב) ואסור לטלטל הלולב בשבת דהוי כאבן. ושם בט"ז ואסור כו' וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצ"ג ומקומו ע"ש. ודבריו מופלאים דשאני שופר דאיכא עלי' תורת כלי אלא שמלאכתו לאיסור אבל לולב אפי' אי נימא דהוי כלי והוי כמכבדות של תמרים מיהא כיון דהוקצה למצוה אסור בהנאה והוי כאבן וכבר התעורר בזה הפ"מ ע"ש ובב"י או"ח סי' (ש"ח) הביא תשו' הרא"ש לחלק בין מוקצה של אבן דהוי מוקצה מחמת גופו אבל מוקצה מחמת איסור אינו מוקצה מחמת גופו. ובגמ' פסחים (מ"ח.) מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאו' מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א. ובארתי קושית הגמ' עפ"י מה שכ' בס' הנה"מ סי' (רל"ד) דאיסור דאו' גוף הדבר מתועב ונפשו של אדם חותה בו משא"כ איסור דרבנן נהי דחכמים הטילו איסור על האדם ומצוה לשמוע דברי חכמים אכן גוף המאכל היתר הוא ודבריו נכונים עפ"י שי' הקדמונים שכ' שכל איסורי תורה המה איסורי חפצא ועיין בנמ"י נדרים (י"ח.) משא"כ איסור דרבנן לכ"ע לא הוי רק איסור גברא והארכתי בזה במק"א. ולפי"ז נהיר לן הגמ' פסחים דבשלמא אי מוקצה איסור דרבנן נמצא דאין זה איסור חפצא ואין זה איסור גופו אלא אי אמרת מוקצה מה"ת א"כ הוא איסור חפצא ותועבה היא לגבוה ומה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א. וע' בר"ן ריש מס' ביצה שכ' לחלק דהיכי דתרנגולת עומדת לגדל ביצים יצאה מתורת אוכל לגמרי אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצאה מתורת אוכל וכבר הבאתי מ"ש בהג"א פ' המביא דעביד להושענא ולא אגבה למיפק בה שריא בהנאה. ומבואר בש"ס סוכה שם דבמקדש כל שבעה מה"ת ואפ"ה לא דחי שבת רק ביום הראשון ע"ש: ולפ"ז א"ש היטב דברי הט"ז דחדית לן דמותר לטלטל בשבת את הלולב לצ"ג ולצורך מקומו דבשלמא בגמ' דמיירי במקדש שפיר פרש"י דהלולב בשבת הוי כאבן דכיון דכבר חל ש"ש על הלולב משעה שיצא בו ידי מצוה ביו"ט הראשון אז כבר הוקצה למצו' מה"ת וגופו הקדש והוי איסור מגופו א"כ יצא מתורת כלי והוי כאבן משא"כ בזה"ז אפי' בשבת לא יצא מתורת כלי דממ"נ אי ביו"ט הראשון שחל בשבת א"כ עדיין לא איתעבד בי' מעשה ועדיין לא נפיק בי' הרי לא נאסר בהנאה כלל ואי בשבת בחוה"מ מעולם לא נעשה מוקצה למצו' מה"ת ונהי דהוי מוקצה דרבנן זה רק איסור ד"א ודין הלולב כדין השופר ודוק. עכ"פ למדנו מזה דכיון דאמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא יתכן לומר שיחול האיסור כיון דאם יחול האיסור יהי' שינוי מעשה בסיבת איסור הנאה דאדרבא אמרי' דאינו אוסר ואין כאן שינוי מעשה כלל. ותו דבש"ס חולין שם מקשה הגמ' על ר"ה מברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב ג"ח ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר הוא ולדבריו מה זו קושיא בשלמא ר"ה מיירי בחולין חשיב מעשה משום דעשה שינוי מהיתר לאיסור אבל בקדשים מעיקרא נמי הוי אסור ולא חשיב שינוי מעשה. לכן מחורתא כמ"ש בספרי בעזה"י דשאני פיגול דלא אסרה התורה הזביחה אלא המחשב' לא יחשב כתיב ולהכי הוי לאו שאין בו מעשה משא"כ