מהרא"ש לז

(ד) ובתוס' שם ד"ה אם הי' שבת והוציאו הקשו מה ענין זה לאכילה וניחא להו דהכי פי' והוציאו בפיו דכיון שהניחו בפיו ברה"י והוציאה ברה"ר חייב משום הוצאה דבליעתו היא הנחתו כו' ודבריהם אינם מובנים אטו האכילה גורמת חיוב ההוצאה ומה"ט אמרו לו לר"מ לא מן השם הוא זה ומה דעתי' דר"מ. וראיתי למי שכתב עפ"י מה דאי' במס' שבת (צא.) גבי זרק כזית תרומה לבית טמא דמוכח התם דאמרינן מיגו דהוי שיעור לאיסור אכילה הוי נמי שיעור לחיוב הוצאה והכא נמי שפיר קאמר ר"מ דנהי דבעלמא שיעור הוצאה כגרוגרת מיהא אם הוציא דרך אכילה חייב אפי' בשיעור כזית דמיגו דחשיב שיעור לאכילה חשיב שיעור לענין הוצאה. ולענ"ד דברים אלו אין להם שחר דהא מיירי ביוה"כ דשיעור אכילה הוא ככותבת ובזה איכא שיעור גדול יותר מכגרוגרת. והנ"ל בזה עפ"י מה דאי' במס' שבת (צ.) המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת וכ' התוס' ד"ה המוציא ור"י מצא בירושלמי כו' לא נצרכה אלא לר' אליעזר שלא תאמר מינין הרבה יעשו כהעלמות הרבה כו' דס"ד מינין מחלקין כדאמר ר' יהושע תמחויין מחלקין ומיהא הי' לו להזכיר ר' יהושע ובחי' הר"ן כ' שרבינו יהונתן פי' דאתא נמי אפי' כר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין שאם אכל כזית חלב מבושל וכזית חלב צלי אפי' בהעלם אחת חייב תרתי התם הוא חלוק בטעמים דהוי חשיב באכילה כל מין ומין בפני עצמו אבל הכא לענין הוצאה אין חשיבות בחילוק הטעמים ולא חשיב שני מינין [ולענ"ד דברים אלו מבוארין בגמ' פ' אמרו לו (טו:) מה ראי' לשוחט מאוכל מה לאוכל שכן נהנה ע"ש]. וזה נכון בהוצאה שלא בדרך אכילה אבל באוכל כוליא בחלבה ככותבת שהיא שיעור שני זיתים ובדרך אכילה הוציא מרה"י לרה"ר בזה י"ל דלר' יהושע חייב על הוצאה על כל כזית וכזית אפי' בהעלם אחת ובבת אחת כל שאוכל וטועם טעם שני מינין חשיב כשני מינין ושני גופין וכוליא בחלבה לר' יהושע כשני מינין דמי ומיגו דחייב משום אכילה בשיעור כזית וחייב על כל כזית וכזית חייב נמי על הוצאה בשיעור כזית והוי כהוציא שני מינין בשני גופין ויש בכל אחד שיעור כגרוגרת דהרי באכילתו עם הוצאתו נהנה מכל מין וטעם מיוחד וז"ב בעזה"י: והתוס' במס' עירובין (כ.) ד"ה לא כו' כשבולעה מיד חשיבי כנחים כו' ר"מ אומר אם הי' שבת והוציא בפיו חייב והשתא היכי חשיב הוצאה בהדי' הא בעידנא דמחייב עליהו דהינו בשעת הנאת הגרון אכתי לא מחייב על ההוצאה עד שיניחו במעיו אלא על הוצאה נמי חייב משעת בליעה דחשיב כמונח ובירושלמי ריש מס' שבת מבואר דחכמים ור' מאיר פליגי בזה דר"מ ס"ל משעת בליעה חשיב כמונח ורבנן ס"ל מהלך כעומד ואתי חיוב הוצאה של שבת טרם חיוב אכילת האיסור הבא בשעת בליעה: ולפי"ז לר"מ דחיוב הוצאה בא בב"א עם חיוב אכילה שחייב על הנאת הגרון ממילא גם לענין איסור הוצאה חילוק הטעמים כגופין חלוקין דמי דהוי דבר החשוב לכל מין וחייב על כל אחת ואחת וכוליא בחלבה יש בה חילוק טעמים ונמצא דחיוב הוצאה תלוי בחיוב איסור אכילה ומן השם הוא זה דאמרינן מיגו דשיעור כזית חשיב שיעור לגבי חיוב אכילת נותר חשיב נמי שיעור הוצאה וחייב משום הוצאה על כל כזית וכזית דתמחויין מחלקין משא"כ אי אמרינן דחיוב הוצאה בא טרם בליעתן כשי' הירושלמי דחשיב הנחה כשהיא בתוך פיו א"נ דלא חשיב הנחה עד שיניח בתוך מעיו א"כ הדרינין לסברא דלענין הוצאה לא שייך חילוק טעמים ועל הוצאה אינו מחויב על כל כזית וכזית ושפיר קאמרו רבנן לא מן השם הזה דאין חיוב הוצאה מתרבה בסיבת איסור אכילה ודו"ק: סי ט' תשובה להאי צורב העוסק בחוקי חורב המופלג החריף מ' דוב בעריש נ"י וויינבערג : (א) מכתבו מיום ה' החלף קבלתי והנני להשיבו בעזה"י על אתר ע"ד אשר שאל אותי במ"ש בספרי ראש המזבח מס' זבחים כ"ט שמה הקשיתי מ"ש פיגל בזביחה דחשיב לאו שאין בו מעשה ומ"ש בזובח לע"א דחשיב מעשה כדאי' במס' חולין (מ.) ומעלתו כ' לחלק דמש"ה הפיגול בזביחה לא חשיב מעשה משום דלא עשה שינוי מהיתר לאיסור דמעיקרא נמי הי' אסור כמ"ש השיטה מקובצת ב"מ (מג.) אבל בע"א עשה מהיתר איסור חשיב שינוי מעשה הנה גוף הסברא טובה ומקורה מתוס' שבת (נב) שכתבו שם דשינוי שאסור בהנאה עי"ז חשיב שינוי מעשה ואנכי הרביתי חזון בזה בעזה"י אבל מ"ש מעלתו לומר דגבי שוחט לע"א חשיב מעשה משום דעשה מהיתר איסור זה ודאי אינו דהא על זה אנו דנין כיון דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואמר רב הונא עשה בה מעשה אסרה וכיון ששחט בה הסימנים הרי עשה מעשה וקשה כמו דאמרינן בפיגול דמה ששחט לא חשיב מעשה ה"נ נימא דמה ששחט לע"א לא חשיב מעשה רק מחשבה ובמחשבה אין אדם