מהרא"ש לד

סימן ח דרוש לשבת שובה (א) בפ' אמרו לו (י"ג:) יש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב נותר מן המוקדשין ביוה"כ ר' מאיר אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם ובגמ' מקשה לימא אית לי' לר' מאיר איסור חל על איסור ומשני נהי דאיסור חל על איסור לית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף אית לי' כו' אקדשי' מגו דאיתוסף בי' איסור הנאה כו' ובפ' גיד הנשה (ק"א.) האוכל גיד הנשה של נבלה ר"מ מחייב שתים וחכ"א אינו חייב אלא אחת ומודים חכמים באוכל גיד הנשה של עולה של שור הנסקל שחייב שתים ומאן האי תנא דבאיסור כולל אחע"א לית לי' איסור כולל באיסור חמור אית לי' ר' יוסי הגלילי כו' וריה"ג נהי דאיסור כולל לית לי' באיסור קל יבא איסור חמור יחול על איסור קל והקשו התוס' שם ד"ה איסור כו' ודלמא לית לי' איסור כולל אפי' באיסור חמור ואיסור מוסיף אית לי' והגיד הזה מתחילה הי' אסור באכילה ומותר בהנאה וכשהקדיש חל עליו איסור הקדש לאוסרו בהנאה ע"ש בפרש"י. והתוס' שם כ' דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף אלא דנוסף בו חומרא של איסור הנאה עיי"ש: ובפ' שבועות שתים (כ"ב:) במשנה שבועה שלא אוכל ואכל נבלות חייב ובגמ' שם פליגי אמוראי רב ור"י מוקי למתני' בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין ורשב"ל מוקי לה במפרש חצי שיעור כו' רשב"ל מ"ט לא אמר כר"י אמר לך כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו כגון יוה"כ הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו כגון איסור שבועה לא אמרינן והקשו התוס' שם ד"ה באיסור כו' דהא אי' בהדיא במשנה דיש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם אחד וחשיב מוקדשין אע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא ע"ש. וכ' בס' אבני מלואים בתשובה (י"ב) לתרץ קו' התוס' וז"ל לפי מה דא' במס' תמורה (י"א) דאם הקדיש דבר שהנשמה תלוי' בו פשטה קדושה בכולה וכיון דחייל ההקדש על הבשר ממילא פשטא קדושה בכולה גם על החלב אפי' אם לא הקדישו ואי משום דאין איסור חל על איסור לא מצי פשטא קדושה בכולה לחול על החלב ז"א כיון דמה דפשטא קדושה בכולה הוי ממילא ובאיסור הבא מאליו אמרינן כולל ומיגו דחייל ההקדש על הבשר חייל נמי על החלב דפשטא קדושה בכולה ואין ההקדש שעל החלב איסור הבא מעצמו אלא איסור הבא מאליו עד כאן לשונו ודברי ולא יתכנו כלל דאי פח"ח : אכן לענ"ד דבריו צל"ע ולא יתכנו כלל דאי נימא דההקדש שחל על החלב חשיב איסו' הבא מאליו א"כ אין מועלין בו שאין מעילה אלא במה שהקדישו אדם מבני ישראל והמקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אין מועלין במה שבתוכו כש"ס ב"ב (עט.) כיצד הקדיש בור מלא מים כו' מועלין בהם ובמה שבתוכו אבל הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים כו' מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכו כו' אבל בור ושובך מודי לי' ע"ש. ואנהיר לן הרמב"ן בחי' שם שאין מועלין אלא בהקדש ע"י ישראל אבל אין מועלין בזכייתה שההקדש זוכה מעצמו ע"ש. ודברי הרמב"ן ז"ל מחוורין היטב ומבואר בגמ' זבחים (מ"ה.) קדשי נכרים לא נהנין ולא מועלין כו' ולא מועלין דגמר מעילה חטא חטא מתרומה דבתרומה כתיב בני ישראל וע"כ לא פליג שם ר' יוסי אלא בקדושת דמים דקסבר כי יליף מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדישא קדושת הגוף אבל קדושת בדק הבית דקדושת דמים לא ע"ש. ועיין קצה"ח (סי' ר') מבואר מזה דקדושת הגוף קדושת מזבח אפי' בקדשי נכרים אין בהם מעילה ואף שכבר בא לעזרה והובא אל הכהן וההקדש זוכה ומכ"ש אחרי שנתקדש בכלי שרת ואפ"ה אין בהם מעילה ומכ"ש במה שחל ההקדש מאליו שאין בו מעילה וכיון דקתני יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליו ד' חטאות ואשם אחד מבואר מזה דחייב אשם מעילות שמעל במוקדשין שאכל את החלב אימורי המזבח ע"כ מוכרחין אנו לומר דההקדש חל ע"י שהקדישו מעצמו ע"י דיבורו בקדושת הפה ולא בהקדש הבא מאליו. ושפיר הקשו התוס' לרשב"ל דס"ל דלא אמרינן כולל באיסור הבא מעצמו ע"י דיבורו א"כ איך חייל ההקדש על החלב ומתני' קתני דחייב ארבע חטאות ואין לומר דחל ע"י שפשטה קדושה בכולה וחשיב איסור הבא מאליו כמ"ש האבני מלואים דבהקדש הבא מאליו אין מועלין בו וע"כ דהא דפשטא קדושה בכולה נמי רק ע"י דיבורו שהקדיש הבשר שהיא דבר שהנשמה תלוי' בו וע"י דיבורו פשטא הקדושה בכולה ודוק: אמנם לקיים דברי הגאון אבני מלואים ולתרץ מה שהקשו התוס' פרק גיד הנשה יגעתי ומצאתי לענ"ד נכון היטב עפ"י מ"ש הרמב"ם בפה"מ במס' כריתות בנקודה הנפלאה וז"ל וזה שידוע שבשר בחלב אסור בהנאה לכשיבושל החלב עם החלב למה לא חל איסור החלב על החלב שהרי נתוסף בו איסור הנאה והתשובה ע"ז שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב באכילה שכל שאסור באכילה אסור