מהרא"ש לג

הגר שמת ע"ש. ולפי"ז א"ש דהיכי דשוכר מנכרי ל"ש בזה מקח וממכר דמיד דמטו המעות מהשכירות לנכרי איסתלק הנכרי ונעשה חלק הנכרי כנכסי הגר והוי כביטל רשותו לכל בני החצר כמ"ש הריטב"א גבי גר שמת משחשיכה. ושי' הט"ז חו"מ (קצ"ד) דשכירת קרקע מנכרי דינ' כמכירה דכי מטו זוזי לנכרי כל הקודם בו זוכה בו ואפי' לשי' הרמ"א שכ' דשכירת קרקע אינו הפקר זה רק היכי דהישראל שוכר מהנכרי אדעת' דנפשי' לו לבדו אבל היכי דאינו מכוין רק להתיר הטלטול בשבת אדרבא ברצון השוכר שלא יועיל בקנינו רק שהנכרי יסתלק מרשותו בזה שפיר אמרינן דשכירת הקרקע כדין קנין קרקע דאמרינן מכי מטי זוזי לנכרי איסתלק ואנשי המבוי לא קני עד דמטי שטרא לידיהו וכ"ז שלא קבלו שטר קנין הוי חלק הנכרי כנכסי הגר וכאלו ביטל רשותו לכל בני החצר וזה מכוון היטב בלשון הגמ' שוכר כמבטל רשות ומכוון בלשון האגודה שכ' ולא דמי למקח וממכר אך מבטל רשותו עבור השכר דע"י שנותנין להנכרי דמי שכירות איסתלק רשותו ונפקע זכותו ונעשה כנכסי הגר. וזה נכון, אצל נכרי אבל לשכור מישראל שפיר מסתבר לי' להר"מ דאסור דדמי למקח וממכר דבשלמא בביטול רשות ל"ש לומר דדמי למקח וממכר דממ"נ אי מצד אנשי החצר המשמשים במבוי פשוט דאין זה קונה קנין בשבת דכי משתמשי במבוי אמרינן יש ברירה ובדידי' משתמש כמו שבארתי לעיל (סק"ז) ואי מפאת המבטל ג"כ ל"ש בזה איסור מקנה רשותא בשבת דהרי ביטול רשות א"צ קנין וע"כ ה"ט כיון דמצי' לבטל רשות. והוא אינו מפסיד כלל בזה דבלא"ה אסור להשתמש במבוי ממילא מהני גילוי דעתו שהוא מסלק רשותו ודי בזה להפקיע זכותו אכן הישראל שאינו רוצה לבטל רשותו אלא להשכיר בעד בצע כסף א"כ אדרבא גילה דעתו להיפך דלא ניחא ליי למיעבד מצו' ואינו שומע לדברי חכמים בכה"ג הדרינן לדינא דסילוק רשות נמי בעי קנין וכמו שבארתי לעיל (סק"ב) וע"כ דהקנין הוא בכסף השכירות ומקני רשותא בשבתא לכ"ע אסור ודו"ק (יא) שאלתו אי יאות לשלוח שליח נכרי בחריקאו ויצוה על הנכרי בע"ש שילך בשבת אל הנכרי המוכר ויקבל ממנו החפץ בזה יראה לי דשרי ובפרט במקום הפסד והרי הוא קוצץ שכר לנכרי בעד זה אמרינן נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד ואין בזה משום ודבר דבר שהרי היהודי אומר לנכרי בע"ש ולא משום ממצוא חפצך דהרי הישראל לא קא עביד מידי בשבת ואין לומר דהנכרי הוא שליח ישראל דאין שליחות לנכרי ואף אי נימא לחומרא יש שליחות כש"ס ב"מ (ע"א:) ותוס' שם ד"ה כגון כו' ע"ש מיהא בנידן שאלתינו ממ"נ שרי אי נימא דכל זמן שהמוכר לא חזר בו החפץ הוא של היהודי הלוקח א"כ פשיט' דשרי דשלו היא לוקח ואי נימא דהיהודי לא קנה החפץ עד שבא לידו א"כ ל"ש שליח כלל בזה דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו כהירושלמי מס' גיטין (פ"ו ה"א) הבאתי לעיל (סק"ו). ובפ' מרובה (ע"ט.) גנב ברשות הבעלים כו' נתנו לבכורות בנו או לבע"ח חייב והתוס' ד"ה נתנו כו' הקשו וא"ת ואמאי מחייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה כו' ע"ש ולענ"ד לק"מ והדבר ברור בעיני שהגנב לא זכה ע"י משיכת שלוחו דמלבד דאין שליח לדבר עבירה הרי מבואר בירושלמי דאין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו וקי"ל דתופס לב"ח במקום שחב לאחריני לא מהני אפי' בעשאו שליח. ואפי' נימא דמהני דיכול לזכות בשביל הבע"ח אבל בתורת שליחות ודאי לא מהני ומכ"ש דלא מהני שהגנב יקנה במשיכה של השליח ואפי' במציאה כ' הנמ"י פ"ק דב"מ (י"א.) ראה אותן רצין כו' וגם לא מטעם שליחות כדפי' הרנב"ר ז"ל שא"א לזכות לחברו מתורת שליחות אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון כו' ע"ש. והא דמבואר במשנה שהגנב חייב ע"י משיכת הכהן או הבע"ח אין הטעם שהגנב קנאו בזה אלא הטעם שהכהן והבע"ח קנאו במשיכתם וממילא עי"ז חייב הגנב בתשלומי כפל וד' וה' כמבואר בגמ' פ' מרובה שם בבריתא גנב והקדיש כו' גנב ופרע חובו כו' משלם תשלומי דו"ה ע"ש. וה"ט דמה לי מכרו ולקח מעות ומה לי שנתנו לכהן בה' סלעים של פדיון הבן או שנתנו לבע"ח אחר כיון שמשכו הכהן או הב"ח וקנאו נתקיים המכר וכן כי משכו השומר חינם נתחייב השומר בשמירתו והשואל אם משכו אין הגנב יכול לחזור בו ומהני המשיכה שיהי' קנין גמור להמושך כמ"ש התוס' שם וממילא נתחייב הגנב בדו"ה עי"ז דהוי כמכרו שהוא הוציאו מרשות הבעלים לרשות אחרים וז"ב בעזה"י. וזה נכון לענין חיוב ממון אבל לענין איסור שבת מה לנו בזה שהנכרי המקבל החפץ מוציאו מרשות הנכרי המוכר נהי דעי"ז איתעבד שליחותא דישראל מיהא לא אסרו חכמים אלא שבות במעשה או עכ"פ באמירה לנכרי אבל בנידן שאלתינו לא עביד כלום לא מעשה ולא דיבור וגוף המעשה של הנכרי הלוקח החפץ בשבת מידי מששא דאיסור אית בזה ודו"ק: הנלענ"ד כתבתי אלכסנדר שמואל היילפרין