מהרא"ש לב

ביטל רשותו וסילק זכותו מהני לגבי בני המבוי שעירבו ונעשו כאחד רשאים להוציא כליהם מחצר למבוי וכי מכניס כליו אמרינן יש ברירה דעל דעת כן נעשו שותפין דבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כלה שלו ובדנפשי' עייל. וכבר חדית לן השג"א דבדרבנן אמרינן יש ברירה לקולא ואם יש קולא לומר אין ברירה סמכינן ע"ז ואמרינן אין ברירה ומה"ט כ' להתיר חמץ של שותפים נכרי וישראל שעבר עליו הפסח דחלק אחד מותר מטעם דאמרינן בדרבנן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שחלק זה הוא של הנכרי וחלק השני מותר מטעם דאמרינן אין ברירה ואולי חלק זה של נכרי הוא וספק דרבנן לקולא. ולפי"ז אנשי החצר שפיר יכולין להכניס כליהם למבוי מטעם דאמרינן יש ברירה ובשלו הוא משתמש ואינו עושה שום קנין והביטול פשיטא דשרי דלא הוי אלא סילוק רשותא מיהא אם המבטל רוצה לחזור בו שוב אינו יכול לחזור בו דלקולא אמרינן אין ברירה וסמכינן על זה דמה שאנשי החצר הכניסו כליהם למבוי הוי כמכניס כליו לתוך חצר שקנה מחברו דחשיב קנין ול"מ לשי' הירושלמי והרמב"ם שהבאתי לעיל (סק"א) אלא להפוסקים דס"ל דמכניס כלי' לתוך חצר שקנה מחברו לא חשיב קנין מיהא במבוי שאינו עשוי רק לשמש לחצר לכ"ע חשיב קנין חזקה כש"ס פ' המוכר פירות (ק'.) מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך ופי' הרשב"ם דדרך הנאתו קונין אותו ובתוס' כ' בד"ה בשביל כו' דוקא בשביל של כרמים שאינו עשוי כלל אלא להילוך כו' ע"ש. ולפי"ז שפיר אמר להו ר"ג מעשה כו' ואמר לנו אבא מהרו והוציאו כליכם כו' וכדמפרש בגמ' דכי מפקו אינהו והדר מפיק איהו לא אסר ודו"ק: (ח) ובהג"ה ש"ע או"ח (רנ"ב ס"ד) אינו יהודי שעושה מנעלים על המקח מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח ע"ש. והנה החכם השואל רצה להורות עפי"ז להתיר בנידן שאלתינו מטעם דכל שאינו קוצץ עמו הדמים בשבת שרי. וכפי דעתו הי' לו להביא גמ' מפורשת סוף פ' אין צדין (כ"ט:) ת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד כו' ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח ובתוס' שם ד"ה אצל חנוני הרגיל אצלו בין הוא עכו"ם בין הוא ישראל כו' ע"ש. אבל ידע כבודו שלענ"ד אין הנידן דומה לראי' דכל הנך שהתירו ביו"ט ובשבת לא מיירי אלא בדברים שבעל הבית לוקח לצרכו מידי דאכילה ובהג"ה ש"ע דייק כלישנא שכ' ולנועלם והענין מוכיח שאינו קונה לצורך מסחר וקנין משא"כ בנידן שאלתינו אדרב' הענין מוכיח וכל עין תשור שהולך אצל הנכרי ומקבל אצלו חפץ בתורת מסחר וקנין ואף דאינו מוכיח אסור משום ממצוא חפצך כנ"ל: (ט) ובמס' דמאי (פ"ד מ"ד) מי שקרא שם לתרומת מעשר כו' לא יטלם בשבת ואם הי' כהן או עני למודים לאכול אצלו יבאו ויאכלו כו' ע"ש ובארו בגמ' בירושלמי כיני מתני' לא יתנם בשבת וכ"כ הרמב"ם להלכה בה' שבת (פכ"ג הט"ז). והנ"ל דלהכי דייק התנא במשנה ותני לא יטלם ולא נקט לא יתנם משום דנתינת תרומה בשבת לכהן אין האיסור מחמת הישראל הנותן כי הנותן התרומה מקיים מ"ע בנתינתו לכהן והוי חפצי שמים והתרומה לאו דידי' הוי ואין להישראל בתרומה אלא טובת הנאה אבל הכהן המקבל התרומה הוא קונה קנין בשבת דנהי דהתרומה הוי ממון כהן מ"מ אינו מבורר מי מהכהנים יזכה בתרומה זו ועכשיו זוכה הכהן ונעשה ממונו ובזה א"ש דהיכי דלמודים לאכול אצלו יבאו ויאכלו משום דל"ש בזה איסור קונה קנין בשבת דכיון דלמודים המה לאכול אצלו הוי כמכירי כהונה והוי כמוחזקים כמבואר בכ"ד בש"ס וכיון דהמה אוכלים אצלו הרי זה צורך שבת וחשיב חפצי שמים דעונג שבת הוא מצו' מדברי קבלה ודו"ק: (י) ושי' הר"מ הובא ברא"ש פ' הדר (ס"ח) דישראל שלא רצה לבטל רשותו אלא להשכיר אין שוכרין ממנו ולא ביאר הטעם ובמג"א סי' (ש"פ) כ' דהר"מ מודה דבחול שרי אלא דבשבת אסור לשכור דהוי כמקח וממכר ומקני רשותא בשבת אסור ובס' א"ר הקשה עליו מהא דכ' התוס' פ' הדר (ס"ו.) ד"ה יפה עשיתם ששכרתם לא דמי למקח וממכר כו' שאין עושין אלא להתיר הטלטול ושם באגודה כ' וז"ל ולא דמי למקח וממכר אך מבטל רשותו עבור השכר ע"ש ואינו מובן מה ענין מבטל רשות למשכיר והנלענ"ד בכונתו עפ"י מה דאי' בגמ' שם (ע"א.) גר שמת והחזיק אחר בנכסיו אוסר מת הגר משחשיכה והחזיק אינו אוסר וכ' הט"ז סי' שע"א) וכן מבואר בהג"א דמיירי שהגר עירב עמהם אבל בלא עירב אוסר אכן הריטב"א בחי' שם אנהיר לן דאפי' בלא עירב הגר עמהם שרי דהגר שמת ואין לו יורשין הוי כמבטל רשותו לבני החצר ע"ש. ובמס' ב"ב (נ"ד.) אר"י א"ש נכסי עכו"ם כו' מכי מטי זוזי לידי' אסתלק ישראל לא קני עד דמטי שטרא כו' וכל המחזיק בהם זכה בהם ושם ברשב"ם כ' דכיון שקדם ישראל אחר והחזיק בה קנה כאלו הם נכסי