מהרא"ש לא

מלתא הכא לא מוכחא מלתא כו' ע"ש ובפרש"י ואסור משום ממצוא חפצך ע"ש. וה"נ בנידון שאלתינו אין לך מוכחא מלתא יותר מזה שהולך אצל הנכרי ומקבל ממנו החפץ בשבת: (ה) ובפ' הזורק (ע"ז:) האי ש"מ דכתב לה גיט' לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתבי' לה למחר תקף לי' עלמא אתא לקמי' דרבא אמר להו זילו אמרו לי' לקני' נהלה להאי דוכתא דיתיב בי' גיטה ותיזל איהי ותיחד ותפתח ותחזיק בי' כו' ע"ש ובפרש"י ד"ה תקיף לי' עלמא והי' ירא פן ימות ותזקק ליבם ואסור לטלטל גט בשבת ולמוסרו לה והנה לישנא דרש"י קשאי לי במה שכ' ולמסרו לה נראה כשפת יתר דמדוע לא הספיק רש"י במ"ש שהגט אסור לטלטלו שהוא מוקצה ולכן הוצרכו לעשות תקנה ע"י הקנאת המקום והנלענ"ד דרש"י כוון בזה לתרץ קו' הקדמונים דהר"ן והרא"ש הקשו מה"ט שהקילו בש"מ להקנות לה מקום, אף דמקני רשות בשבת אסור כן ה"נ הי' להם להתיר איסור מוקצה לטלטל הגט במקום ש"מ. ולהכי פרש"י ואסור לטלטל גט בשבת ולמסרו לה והכוונה בזה דלא רצו להתיר שהבעל ימסור הגט מידו לידה דאז יעבור על שני שבותין הבעל והאשה שיהיו צריכין לטלטל הגט שהוא מוקצה וגם איסור קונה קנין בשבת שהרי מזכה לה הגט בשעה שימסור הגט ליד האשה ולכן עשו תקנה ע"י הקנאת המקום ובזה לא התירו רק שבות של קונה רשות בשבת: (ו) ובירושלמי מס' גיטין (פ"ו ה"א) האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזיר כו' ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"ל תמן התורה זיכה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה ושארי הפ"מ כ' לפרש שאני הגט דהתורה זכתה בגיטה שיכולה לעשות שליח כדדרשינין מושלחה אבל במתנה אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ודברי' אינם מובנים ולשון הירושלמי אינו סובל פירושו והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בפ' שום היתומים (כ"ד.) דאין ההקדש גובה מבגדי אשתו ואפי' קנה לה מנעלים חדשים דכל מה שקנה הבעל לשם אשתו נעשה שלה ובמס' כתובות (נ"ד.) גבי אלמנה פליגי רב ושמואל אי שמין בגדים שעלי' ומסיק בגמ' הלכתא כרב דשמין דכי כתב לה אדעתא למשקל ולא אדעתא למיפק ע"ש. ולפי"ז בגט דבעי כתיבה לשמה והגט ע"כ כתב על דעת כן למיפק א"כ כי נתגרשה איגלי מלתא דהגט שלה היא ושפיר יכולה לעשות שליח לקבל גיטה וזה מכוון בלשון הירושלמי תמן התורה זיכה אותה בגיטה שכיון שהגט נכתב ונחתם לשמה זכתה בו האשה ואין לומר א"כ הוי שלה ולא מהני הגט דהא בעינן ספר המקנה ז"א דאי נימא דאם לא תתגרש בגט א"כ אינו שלה דמה"ט דבאלמנה שמין בגדים שעלי' דכי כתב לה אדעתא למשקל ולא אדעתא למיפק ממילא בגט הוא להיפך דהוא לא כתב לה אלא אדעתא למיפק. מבואר מזה שהגט חשיב דבר שהוא שלה אלא דעד שלא מסר הבעל הגט ליד האשה או ליד שלוחה יכול לחזור בו וממילא אין הגט שלה שהוא לא כתב לה רק אדעתא למיפק מיהא אם מסר הבעל הגט ליד האשה בשבת לא חשיב קונה קנין בשבת שהרי בשלה זכתה דמה"ט יכולה לעשות שליח לקבלה דהגט חשיב דבר שהוא שלה כדכתיב וכתב לה לשמה ובמה שנתן הבעל הגט ליד האשה לא הועיל בקנינו אלא שאין בידו להחזיר ואפ"ה לא רצו להתיר למסור הגט מיד הבעל ליד האשה כיון דמוכחא מלתא דבזה נגמר הקנין והגט קנוי לה ולכן התירו דתיזל ותפתח דלא מוכחא מלתא כמ"ש הר"ן שם שבזה לא הי' נראה כמקנה שהרי דרך הוא לפתוח ולסגור ביתו ולא הי' יודעין הרואין שהי' כדי להקנות וגם זאת לא התירו אלא שהקילו בש"מ כמ"ש התוס' שם והא דאמרו במס' עירובין (ל"ח.) דבסוף התחום מותר כיון דלא מוכחא מלתא זה רק בעירוב דכיון דאין מערבין אלא לדבר מצו' הוי לי' חפצי שמים כמ"ש דודי ביד אפרים או"ח (ש"ז סקי"ג) ע"ש במג"א. ודו"ק: (ז) ובפ' הדר (ע"א.) ב"ש סברי ביטול רשות מיקני רשותא הוא ומיקני רשותא בשבתא אסור וב"ה סברי אסתלוקי רשותא בעלמא הוא ואסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי ואמרתי להתבונן טעם פלוגתתן והנ"ל עפ"י מ"ש הר"ן ריש פ' השותפין (מ"ה.) דלמ"ד יש ברירה אמרינן שהשותפין בשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחוה שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כלו שלו לתשמיש ע"ש. ובפ' הדר (סח.) מבואר דב"ש ס"ל אין ברירה וב"ה ס"ל יש ברירה ע"ש. ולפי"ז א"ש דב"ש ס"ל דביטול רשות מבעוד יום אבל משתחשך אסור דנהי דהביטול רשות הוא רק אסתלוקי רשותא מיהא כיון דבני המבוי ואנשי החצר מכניסין כליהם מחצר למבוי הוי כמכניס כליו לתוך חצר שקנה מחברו והוי קנין חזקה בשבת ומקני רשותא בשבתא אסור משא"כ לב"ה דס"ל יש ברירה א"כ כי מכניס כליו למבוי אין זה קנין כלל דבשלו הוא משתמש ונהי דבלא עירבו אוסרין זה על זה מתקנת חכמים מפני שנראה כרה"ר מיהא כי