מהרא"ש ל

נינהו היכי דלא ירויחו בזה מהני מחילה שלהם כתוס' ב"ב שם. וממילא במבוי שאנשי המבוי כל זכותם להשתמש במבוי במאני דחצרות שלהם וכיון דהוא לא עירב עמהם ואסור להוציא מהני הביטול מה שמסלק רשותו וא"צ קנין. ובתוספתא דמס' עירובין (פ"ה) מצו' לבטל רשות ע"ש. ובמס' בכורות (יח:) ר"ש סבר אקנויי קא מקני לי' בחצרו וניחא לי' דליתעביד מצו' כו' ורע"ק סבר כיון דאית לי' פסידא לא מקני לי' ובתוס' שם ד"ה אקנוי' מקני לי' מקום בחצרו ואפי' בלא קנין קני דגמר ומשעבד נפשי' ע"ש. וכיון דאמרו חכמים מצוה לבטל רשות ואין בזה שום הפסד להמבטל שפיר אמרינן דאפילו לרע"ק אקנויי מקני לי' אפי' בלא קנין דניחא לי' למיעבד מצוה. וזה נכון בישראל כשר השומע לדברי חכמים שאסרו לטלטל מחצר למבוי בשבת בלא עירוב א"כ לית לי' זכות כלל ומהני סילוק רשותו בלי קנין משא"כ אם הוציא הצדוקי במזיד שפיר כ' התוס' דאפי' היכי דלא חשיב מומר לחלל שבת מיהא כיון דהחזיק במבוי הרי אנו רואין שגילה דעתו שאינו שומע לדברי חכמים שוב הדר דינא דסילוק רשות נמי בעי קנין ולהכי אחר שהחזיק הצדוקי שוב אינו יכול לבטל. מיהא כל זמן שלא החזיק במבוי מהני הביטול שלו ומותרין אנשי המבוי להוציא כליהם מחצר למבוי דאמרינן בשלהם משתמשי ומהני הקנין דידהו דשוב אין הצדוקי יכול לחזור בו. ובסוף פ' האורג (קו:) הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו והרשב"א בחי' שם כ' דמבואר בירושלמי דכיון דמכוין לנעול ביתו לשמור החפצים שבתוכו אפי' אם מתכוין גם לזה שיהי' הצבי שמור בתוכו מותר והר"ן השיגו דמודה ר"ש בפסיק רישא ע"ש וע"כ לא השיג הר"ן על הרשב"א אלא בנועל ביתו והצבי שמור שם דהרי הוא עושה מלאכת צידה בפסיק רישא משא"כ במכניס כליו מחצר למבוי נהי דקי"ל כהירושלמי דמכניס כלים הוי חזקה והוי קנין זה רק במכוין לקנות או בדעת אחרת מקנה אבל אין זה דבר ברור דנימא דהוי פסיק רישא ואם המכניס כלים מחצר למבוי מכוין שלא לקנות הדבר פשוט דלא הוי קנין א"כ המעשה הוי בהיתר ואין אנו דנין רק על המחשבה וכיון דמכוין להשתמש בשלו אחר שהצדוקי ביטל רשותו שפיר אמרינן בהיתרא קא עביד ודו"ק: (ג) ובמס' ב"ב (קכג:) כ' הפוס' ד"ה הכא כו' בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק כו' ואעפ"י שאם רצה יכול לחזור בו מיהא כל זמן דלא הדר בי' הוי כמוחזק ע"ש. ובמס' גיטין (נב) יהבו זוזי דיתמי כו' וכ' הר"ן שם וא"ת כו' י"ל משעה ראשונה קנו אלא שאם חזרו בהם המקח בטל כו' ע"ש: ובפ' מרובה (ע.) ואמרו נהרדעי האי אורכתא דלא כתיב בי' דון וזכי ואפיק לנפשך לית בי' מששא דא"ל לאו בע"ד דידי את וכ' הרמב"ן במלחמות ואנו אין לנו אלא כו' דבעינין נמי ואפיק לנפשך כו' וכיון שנתנה במתנה ואמר לי' ואפיק לנפשך אף על פי שהוא מטבע או גזלה שאינו יכול להקנותו ואם בא לחזור חוזר מיהא כיון שעדיין לא חזר בע"ד דידי' הוא ע"ש: ולפי"ז ה"נ בנכרי שמכר החפץ אף שבידו לחזור ולבטל המקח מיהא היהודי רשאי לקבל החפץ בשבת דשלו הוא לוקח דכל זמן שהנכרי המוכר לא חזר בו המקח קיים והחפץ הוא של הקונה היהודי ואף די"ל שאני ישראל דאוקמי אחזקה שארית ישראל לא יעשו עולה וניחא לי' דליקום בהימנותא כמ"ש התוס' ב"מ (סו:) ד"ה התם כו' ע"ש. וכן הצדוקי שביטל רשותו יכולין בני המבוי להכניס הכלים ולא הוי כקונה קנין רשותא בשבת דסמכינין על זה שביטל רשותו ובשלהם משתמשין ה"ט משום דסמכיני' ע"ז דהביטול שלו מהני כ"ז שלא ראינו שהוא מחלל שבת והצדוקים מתיראין מן הפרושים כדאי' פ' בנות כותים (לג:) אבל בנכרי אין לנו להשען על הבטחתו וכתוס' פסחים (צ"א.) ד"ה ל"ש כו' ע"ש. שאני התם שאין נ"מ להנכרי אבל במוכר החפץ כשם שהלוקח רוצה לקנות גם המוכר רוצה למכור ולקבל דמי החפץ דבזביני מציעתא איכא הנאת לוקח ומוכר כש"ס נדרים (ל"א.) ע"ש בר"ן ד"ה שאני כו'. ועוד בשלמא אם אנו דנין אם יש לסמוך על דברי הנכרי והבטחתו י"ל שעשוי להשתנות אבל בנידון שאלתינו אין אנו דנין אם לסמוך על הבטחת המוכר לאוקמי אחזקה שאחת דיבר וארשת שפתיו לא ישנה, אלא אנו דנין כעת עכשיו שהקונה מקבל החפץ ואנו רואין שהמוכר לא ביטל המקח שפיר אמרינן דכל זמן שלא חזר בו ממילא החפץ הוא משעה ראשונה של הקונה היהודי ושלו הוא לוקח ואין זה קונה קנין בשבת: (ד) אכן ידע ידידי דמקח וממכר בשבת, יש בזה תרי איסורין ושניהם מדברי קבלה האחד הוא מקח וממכר ממש בפסיקת הדמים וקונה החפץ מאת המוכר וזה מבואר האזהרה ) נחמי' י"ג) וכש"ס ביצה (כ"ז:) וע"ש בפרש"י אכן מלבד זה האזהרה מפי הנביא ישעיה (נ"ח) ממצוא חפצך ובגמ' פ' בכל מערבין (ל"ח:) עירב ברגליו יום ראשון מערב ברגליו יום שני כו' הא מכין יו"ט לשבת מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק כו' אי הוי שמיע לי' הא דתניא לא יהלך אדם לסוף. שדהו לידע מה היא צריכ' כו' ולא הוא שמיע לי' ולא הדר כו' התם מוכחא