מהרא"ש ג

דשלהי פ' מי שמת דשם איתמר בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות אין מקום להקשות אפי' לא מת הבן לא לקני דזה לק"מ דאפי' למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מיהא היכי דקדים הלוקח ותפיס אין מוציאין מידו ולא יתכן הך מימרא דהבן מוציא מיד הלקוחות. אלא היכי דמת הבן שמכר דכיון דמת הבן בחיי האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות. כיון דמה שתפס הלוקח הי' אחר מות המוכר והבן שמכר בחיי האב ומת לא זכה לראות מה ששמעו הלקוחות והיכי דהמוכר לא ידע שהלוקח תפס שפיר מוציאין מיד הלוקח ולהכי הקשו התוס' על הטעם שאמרו בגמ' מכח אבוה דאבא קאתינא דבלאו ה"ט נמי אין המכר קיים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וע"כ דמיירי בשדה זו שאירש מאבא ודו"ק: (ו) ובפ' מי שמת (קנ"ט.) בתוס' ד"ה ולימרו לי' אביך זבין ואת מפקת הק' תימה למה לא יוכל להוציא מיד הלקוחות כו' דאפילו לר' מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא מהני לקנות נכסים שנפלו בשעה שהי' גוסס עי"ש. והנלענ"ד דלשי' הר"ת דמפרש דמיירי במוכר שדה זו א"ש היטב דהנה נודע שי' הרמב"ם דאין אדם יכול להקנות דבר שאינו ידוע וכן אין אדם מקנה דבר שאינו קצוב והקשו עלי' הרשב"א והרמב"ן מהא דאי' במס' קדושין (ע"ח:) יכיר למה לי לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתבא לי' במתנה מי לא יהיב לי' ומשני לא צריכא אלא בנכסים שנפלו לו אח"כ ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס ולשי' הרמב"ם אין מקום למה שמקש' הגמ' ולר' מאיר יכיר למה לי נהי דר' מאיר ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מיהא נכסים שיפלו לו אח"כ אינו יכול להקנות דהוי דבר שאינו ידוע ואינם קצובין דמי יודע כמה נכסים יפלו לו אח"כ. וכתב הבעה"ת לתרץ דמה דס"ל להרמב"ם דאין אדם מקנה דבר שאינו ידוע ואינו קצוב זה רק לדידן דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל לר' מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"ה דיכול להקנות דבר שאינו קצוב וביארו דבריו דלר"מ דס"ל אף שאינו חל הקנין עכשיו מ"מ חל הקנין בשעה שבא לעולם ממילא יכול להקנות נכסים שיפלו לו אח"כ. דאז בשעה שיפלו לו הנכסים יהי' דבר הידוע וקצוב ושפיר חל הקנין אבל למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ דס"ל דכל שאינו חל הקנין עכשיו אינו חל אח"כ אפי' בשעה שבא לעולם ממילא אינו יכול להקנות נכסי' שיפלו לו אח"כ. ולפי"ז לשי' הר"ת דס"ל דבאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דבריו קיימין וע"כ דחל הקנין מעכשיו דלא דמי לגזל שדה ומכרה ואח"כ קנאה דאמרינן מה מכר כל זכות שתבא לידו דניחא לי' לאינש דליקום בהימנותא להכי אמרינן דהקנין שעשה הגולן המוכר הוא עשה בשביל הלוקח ונעשה הגזלן שליח של הלוקח וכש"ס ב"ק (ק"ב:) אחד המקדיש כו' מי הודיע לצבע שמקנה צבעו לאשה אלא דאמרינן שליחותא עביד וכיד אשתו דמי וזה נכון היכי דהמוכר קנאה אח"כ בקנין משא"כ בן שמכר בנכסי אביו ל"ש לומר שחל הקנין בשעה שמת המוריש דהרי ירושה ממילה אתי ובאיזה קנין יקנה הלוקח אח"כ אם לא קנה מעכשיו דמה"ט לא קני הלוקח היכי דמכר הבן כל מה שאירש מאבא. ולפ"ז שפיר מקשה הגמרא ולימרו לי' אביך זבין ואת מפקית. ומה שהקשו התוס' למה לא יוכלו להוציא מיד הלקוחות הא גוסס לאו בר אקנוי' הוא. ואפי' לר"מ לא מהני לקנות ולשי' הר"ת לק"מ דהש"ס שפיר משני דבעי לר"מ יכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דממ"נ אין חל הקנין דבשעת מתנה הוי דבר שאינו ידוע ואינו קצוב כמה נכסים יפלו אח"כ ובשעה שנפלו לו הנכסים אף דאז ידוע מ"מ לא חל הקנין דגוסס לאו בר אקנוי' הוא ובזה מודה ר"מ אבל במוכר שדה זו שאירש מאבא אפילו לרבנן מהני הקנין דחל המתנה או המכר מעכשיו דלא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דעבידי דאתי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה ולהכי בעי הך טעמא דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא ודו"ק: (ז) ובתוס' כתובות (נ"ד:) ד"ה אעפ"י כו' תימא כו' אותו שאין לו איך ישתעבד נכסי' שיקנה אח"כ כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם ושאל ר"י לר"א והשיב לו דמצינו כעין זה בפ' השוכר את הפועלים דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע אעפ"י שאין מקנה לו שום נכסים. אלא שמשעבד גופו מעתה כו' עי"ש. וקשה לי למה לא הביאו התוס' מן המוקדם מפ' הזהב (נ"ח) דתנן התם בהקדש נושא שכר אינו משלם ורמי עלה מהא דתניא השוכר את הפועל לשמור את הפרה כו' לפיכך אחריות שבת עלי' ומוקי לה בשקנו מידו עי"ש. ובד"ז בס' הפלאה התעורר כיון דהתוס' רצונם להוכיח שיכול לשעבד גופו במה שאין חיוב עלי' א"כ מדוע האריכו בלשון להביא הגמ' במה דפריך במאי בדברים ומה דמשני בשקנו מידו הא גופא דיכול לשעבד עצמו במה שאינו חייב הי' יכולין להוכיח מהך דהשוכר את הפועל כו' דמן הדין אין שומרין בהקדש ואעפי"כ יכול להתחייב א"ע ומדלא מוקי בשיעבד נכסי' משמע אעפ"י שאינו מקנה שום נכסים אלא ששיעבד גופו. והנלענ"ד בזה עפ"י מ"ש התוס' בכורות (מ"ט:) ד"ה ודידי' כו'