מהרא"ש כח

חפצא ואיסורא הוא דרכיב עליהו כש"ס ר"ה (כח.) בשופר של שלמים כו' ובפ' האיש מקדש (נז:) מה שלי בשלך אסור פרש"י אסור בהנאה דמי יתיר הנאה שנאסר מחיים כו' וע"ש בתוס' ובמהרמ"ל וכ"ז בקדושת הגוף אבל בקדושת דמים היכי דלא חזי לדמי אין שום מקום שיחול ע"ז שום קדושת דמים שהרי אין לו דמים ול"ש בזה לומר איסורא הוא דרכיב עלייהו. וזה מוכח מתוס' מעילה (ט"ו.) ד"ה ואפי' כו' תיפוק לי' דלא מעל משום דאמר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפי' בקדשי בדק הבית אמרינן בפרק כל שעה דליכא איסורא (כן הוא גי' צ"ק] מבואר מזה דמשמע להו להתוס' דכל דאין פודין ולא חזי לדמי איסורא נמי ליכא וע"כ הטעם כיון דגופו לא קדיש רק מחמת שהקדישו לדמים וכיון דאין שום שיווי בזה להקדש נפקע קדושתו לגמרי. ובירושלמי מסכת מעשר שני (פ"ב) הובא בר"ש שם תבשיל של חולין שנתבשל בתבשיל של מעשר אין לו תקנה בפדיון דלא שייך פדיון בדבר שאין בו ממש. ומזה נלמוד דה"נ בקדושת דמים ריח שאין בו ממש ל"ש בו פדיון ולא חזי לדמים ואין בו מעילה ואיסורא נמי ליכא דכבר נפקע ממנו שם קדושת דמים וז"ב בעזה"י: סי' ו ב"ה . בענין הנ"ל. אשר אמר עם הספר בכתב העתק חי' זקני מאור הגולה הגאון הגדול הצדיק קדוש ה' מ' הירש זצלל"ה האבד"ק זבארוז והעתקתי קצת מתוך הפלפול הגדול יען כי לא הי' לי הזמן להעתיק רק על שעה חדא וכו'. אשר מסר לי ר' יוסל לופאטינר מברזאן. והגאון הנ"ל הוא חותנו של מרן זקני הגאון ר' סענדר מרגליות ז"ל האבד"ק סטנוב וז"ל והואיל והאי ענינא אתי לידי מידי דברי בו זכור אזכרנו לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דלהכי איתא במנחות (צ"ה:) אחד שתי הלחם כו' והר"מ פסק כסת"מ והק' הבה"ז דהא הוי תרתי דסתרי. ונ"ל דלק"מ דאי' בזבחים (פ"ז.) כשם שהמזבח מקדש הראוי לו כו' בעא מיני' ר"ל מר"י כ"ש מהו שיקדשו את הפסולין א"ל תניתוהו כשם שהמזבח מקדש את הראוי כך כלים מקדשין א"ל לכתחילה לקרב קא מבעיא לי הא נמי תנינא שקבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין לא שקבלו פסולין אי נמי שזרקו פסולין. ושם בעא מיני' רבא מרבה לינה מועלת בראשו של מזבח או אינו מועלת דמדמינין לה לשלחן שאפי' עמד על השלחן ימים רבים אינו נפסל אמר לי' אין לינה מועלת בראשו של מזבח ורבא פליג ע"ש : ולפי"ז דעת רבה שאין לינה מועלת בראשו של מזבח וה"ה בכלי שרת אם מלין בהם מותר לכתחילה לקרב דדמי יותר לשלחן שזה כלי שרת וזה כלי שרת מה שאין כן מזבח דמהאי טעמא סד"א דלינה מועלת בראשו של מזבח ולא מדמינן לשלחן כפרש"י דשלחן כלי שרת והמזבח קרקע והא דבעי אי כלי שרת מקדש לקרב היינו אם לן ונתנוהו אח"כ בכלי שרת משא"כ אם נתנוהו בכלי שרת קודם שלן ודאי מותר לכתחילה להקריב דהוי כמו מעלה ומלינה בראשו של מזבח ועיין פסחים (נ"ט.) וזו דוקא לרבה דס"ל אין לינה מועלת בראשו של מזבח והנה התוס' חגיגה (כ"ו:) כ' ומגביהין השלחן ומראין לעולי רגלים ראו חבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו שנא' לחם חם כו' והק' התוס' למ"ד לחם הפנים אינו דוחה שבת והי' אפיתו מע"ש גם בשעת סידורו לא הי' חם שכבר נצטנן ותי' שהי' מונח הלחם בתוך התנור והי' מעלהו מן התנור ביום השבת ונשאר חם ולפי"ז לק"מ הא איפסל בלינה דהא הי' נשאר הלחם בתוך התנור עד יום השבת ואין לינה מועלת בכלי שרת ולעולם התנור מקדש רק זאת ניחא אליבא דרבה דס"ל אין לינה מועלת בכלי שרת משא"כ לדעת רבא דס"ל לינה מועלת בכלי שרת א"כ תקשה שפיר ואפייתו בפנים אלמא התנור מקדש ואינו דוחה שבת איפסלו בלינה וכ"ת דהלחם נשאר בתנור עד יום השבת זהו אינו לרבא דס"ל לינה מועלת בראשו של מזבח וזה שאמרו בגמ' אחר קו' אמר רבא הק' אדם קשה כברזל ולא אמר אקמייתא דאמר רבה הקשה אדם קשה כברזל וכיון דהרמב"ם כ' להלכה כרבה דאין לינה מועלת בכלי שרת ממילא לא קשה הא איפסלה בלינה ודו"ק עכ"ל הזהב: סימן אשר השבתי לחכם אחד בדבר הנשאל ממנו ורוצה לדעת דעתי בזה ע"ד סוחר אחד שעשה גמר מקח עם אדון נכרי על חפץ אחד בפיסוק דמים ובהכאת כף והנכרי אמר להקונה שהקנין הוא בטח אך אין בידו למסור להקונה החפץ רק בשבת אז יבא היהודי אליו וימסור לידו החפץ בלי שום עיכוב ועתה שאל השואל אם יש בזה חשש קונה קנין בשבת והקונה היהודי חושש שלא יבא אחר ויוסיף דמים ויקלקל המקח ועי"ז יהי' הפסד גדול אצל הקונה. ותו