מהרא"ש כו

ו לחה"פ משנמדד בו סלת בעשרון ולא משתמיט בשום דוכתא דלקדוש אלא או בתנור או בשלחן ולהנ"ל א"ש דודאי אפי' למ"ד מדת יבש נתקדשה לא קדשי לחה' סלת משנמדד בעשרון דאין כלי שרת מקדש אלא במחזיק שיעור הראוי לו מיהא בתנור המחזיק השיעור השלם וחשיב כלי שרת ומקדש בכניסתו הרי יכול לבא לידי חימוץ בתנור ולהכי מקשה הגמ' לחה"פ מדת יבש ושמענא לר"ע דס"ל מדת יבש לא נתקדשה א"כ אין התנור מקדש בכניסתו אלא אחר אפי' ותו אינו יכול לבא לידי חימוץ. ודע דבפרש"י מנחות שם יש לעיין שכ' בד"ה ושמעינן כו' וכיון דלאו קדושה עד שיסדרנה בשלחן אמאי עבר עלי' ע"ש. והוא פלאי למה הוצרך רש"י לפרש דלאו קדושה עד שיסדרנה בשלחן ולא די לו בפשיטות דהעשרון אינו מקדש ול"ש בי' ל"ת חמץ והנלענ"ד דרש"י קשיא לי' ק' התוס' דעכ"פ יכול לבא לידי חימוץ בתנור וניחא ליה דלמ"ד מדת יבש לא נתקדשה גם התנור אינו מקדש וכסוגי' דמנחות (צה:) דהוכיח המקשה מדאפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה: ובפ' כל המנחות באות שם דר' יונתן ס"ל מדת יבש לא נתקדש' ודריש לה מדכתיב חמץ תאפנה בכורים לה' פרש"י ד"ה תדע דלא נמשחה שהרי אינה מקדשת מה שבתוכה עד לאחר שנאפו כו' ע"ש ומלשון זה ג"כ משמע דרק אי אמרינן דמדת יבש לא נתקדשה אינה מקודשת רק עד אחר שנאפו אבל למ"ד מדת היבש נתקדשה גם התנור מקדש בכניסתו ודו"ק: (ג) והרמב"ם בה' תמ"ו (פ"ה ה"ז) גבי לחה"פ כ' לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואין אפיית לחה"פ דוחה לא את השבת ולא את היו"ט אלא בע"ש אופין כו' וכ"כ שם (פ"ז ה"ז ח') גבי שתי הלחם ותמהו עלי' דתיקו ק' הגמ' אמרת אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואינו דוחה את השבת א"כ איפסלו בלינה וכ' הלח"מ דהרמב"ם מפרש דהתנור מקדש קצת ואינו מקדש לגמרי אינו מקדש לפסול בלינה אבל מקדש שתהא אפייתו בפנים ע"ש. והדברים סתומים ואין מקור לזה ובס' בה"ז כ' בשם הג' ר"י דהסוגי' במנחות אזלא למ"ד כ"ש מקדש שלא מדעת אבל הרמב"ם כ' להלכה כמ"ד כ"ש אינו מקדש אלא מדעת ולא קשיא הא איפסלו בלינה כיון דרצון הכהן שלא יופסל בלינה ע"כ אין דעתו שהתנור יקדש ותמה עליו הבה"ז דהרי חביתי כה"ג דוחה שבת וכתב הרמב"ם הטעם דאם יהי' נאפה מע"ש יופסל בלינה ע"ש. והנלענ"ד בזה עפ"י מה שאמרתי בביאור דברי התוס' מנחות (פט.) ד"ה חצי לוג לכל נר שהק' תימה למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת. וכ' הצ"ק הביאור דקשיא להתוס' הא המנורה עצמה הוי כלי שרת א"כ למה צריך לקדש השמן במדה של חצי לוג. ולענ"ד אין זה ק' כלל דבמס' סוטה (יד:) מקשה הגמ' ונותנה בכ"ש למה לי הא קדשה חדא זימנא ומשני מידי דהוי אדם דם אע"ג דקדישי סכין בצואר בהמה הדר מקדש לי' בכ"ש ה"נ ל"ש ע"ש וה"ה ה"נ בשמן למנורה נהי דמנורה עצמה הוי כ"ש מ"מ בעי נמי קידוש מקודם. בכ"ש מידי דהוי אדם ובמנחה. והנ"ל בכונת התוס' עפ"י מה דאי' בפ' שתי מדות (פח:) נר שכבתה נדשן השמן נדשן הפתילה ושם בפרש"י כשם שהפתילה שכבתה אין לה אקנה שהרי היא נדשן כו' הואיל ונדשן הפתילה נדשן השמן. ובפ"ק דמנחות (ח.) אמר רב מנחה קדושה בלא שמן שכן מצינו בלחה"פ כו' ור"ח אומר לא זו קדושה בלא זו ולא זו קדושה בלא זו ע"ש. ולפי"ז נ"ל דהתוס' הכי קשיא להו כיון דהשמן תלוי בקדושת הפתילה ואין קה"ג זה בלא זה א"כ למה הי' צריך לקדש השמן בכלי שרת בחצי הלוג הא אינו מועיל כל זמן שהשמן הוא בלא הפתילה דכל ששניהם מעכבין זה את זה לא קדשו זה בלא זה. ובש"ס מעילה (ט.) שתי הלחם קרמו בתנור הוכשרו לפסול בטבול יום כו' לחה"פ כו' קרמו בתנור הוכשרו לפסול בטבול יום וכ' רש"י דלא מפסל בלינה ע"ש והתוס' הק' ע"ז כיון דמפסל בט"י ע"כ דקדוש קה"ג וא"כ מיפסל בלינה. ולענ"ד י"ל דנהי דקדוש קה"ג מיהא שאני לינה דלא פסלה בהו ממ"נ אי דיינינן לשתי הלחם כבאין בפני עצמו א"כ אין מהם למזבח ואין לינה פוסלת בהו ואפי' לר"י דפוסל במי סוטה וכן לרבי דס"ל לינה מועלת במי כיור זה רק מדרבנן. ובשבת ויו"ט דלא אפשר י"ל דלינה לא פסלה אפי' מדרבנן ואי דיינין לשתי הלחם כבאין עם הכבשים א"כ לא קדשו זה בלא זה ומה"ט נמי גם לחה"פ אין לינה פוסלת בהו עד שיסדרנה על השלחן דכיון דהבזיכין מעכבין את הסדרין לא קדשו זה בלא זה והסוגי' דמנחות (צה:) אזלא לרב דס"ל מנחה קדושה בלא שמן אבל הרמב"ם שכ' להלכה כר"ח דלא קדשה זה בלא זה ממילא המשנה א"ש היטב להלכה כצורתה: עוד יתכן בעיני כיון דהסדרין וכן שתי הלחם מעכבין זא"ז כש"ס מנחות (כז.) ומבואר בריש פ' שתי הלחם דשתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת ולחה"פ נאפות שתים שתים א"כ התנור אינו מקדש זה בלא זה ואין כאן שיעור שלם והוי כמנחה בלא שמן דלר"ח לא קדשה זה בל"ז אכן בחביתי כה"ג דאית בהו שיעור שלם התנור מקדש ולהכי דוחה שבת דאם יהי' נאפה מע"ש יופסל בלינה. וברמב"ם ה' מעה"ק (י"ג ה"ג) כ' וכיצד עשיית חביתי כ"ג כו' ואחת אחת הי' נעשות כו' וכ' המ"ל באפייתן