מהרא"ש כג

מחמת טעותו דסבר שהוא מחויב ליתן הבכור לכהן אף על פי שהוא ספק וכיון שהנתינה הי' בהכרח ע"פ טעות אין זה בכלל נתינה מעצמו ומעולם לא עשה את הכהן בעלים והכהן חשיב מוציא. ולפ"ז א"ש בהא דאמר אביי ש"מ כסף מכפר כו' דאי לא מכפר בעי מיהדר ליורשיו דאדעתא דהכי לא יהיב ע"ז לא הקשו התוס' א"כ כל לוקח שקנה חפץ מחברו ונתקלקל החפץ יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה דזה ודאי אינו דמה ענין נותן דמים עפ"י פקודי התורה דמעולם לא נתן הכסף לכהן ע"ד קנין ואין כאן תורת הקנאה מדעת הישראל ולא מן המקבל הכהן ומה שנתן גזל הגר לכהן נתן רק על פי חוקי התורה שבאה הפקודה לעשות כן ושפיר הוכיח אביי דהכסף מכפר דאי לא מכפר בעי מיהדר ליורשיו כיון שלא נתן מרצונו הטוב אלא בהכרח התורה וכל שלא נעשה בזה כחק התורה אין לכהן שום זכות בזה לא כן האדם הקונה חפץ מחברו מרצונו הטוב בלי שום הכרח ומדעתי' דנפשי' עשה המקח וגמר הקנין והחפץ נעשה שלו בתורת קנין בזה ל"ש לומר אומדנא לבטל המקח ע"י סיבה הנולד אח"כ מיהא כיון דמקשה הגמ' אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מו"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה דבזה נעשה הקנין מרצונו הטוב ואיהי מרצונ' הטוב נתקדשה ואפ"ה מסתבר להש"ס דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה שפיר הקשו התוס' א"כ כל לוקח כו' ודו"ק: (ד) ועפי"ז דן אנכי בנידן שאלתינו דל"מ לשי' הגדולים שהביא המרדכי שאמרו בהאי מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה ולימים ירדו קרוביו מנכסיהם ואמרו דאמדינין דעתו אלו הי' יודע שקרוביו ירדו מנכסיהם לא הי' מניח הקרובים ונותן נכסיו לאחרים א"כ פשיטא וכ"ש בנידן דידן שבתו יחידה יש לה בת שהגיע לפרק הנשואין ולרש אין כל אין לך אומדן דעת גדול מזה שאלו הי' יודע המוריש לא הי' מניח את בתו ונכדו לא הי' מניח אותם ונותן לאחרים אלא אפי' לשי' הגדולים שחלקו ואמרו שאין להקרובים זכות יותר מעניים אחרים ע"ש נראה דבנידן הלז כ"ע מודו דהבת קודמת כיון דעדיין לא בא ליד גזבר והחנות היא תחת יד בתו היורשת וכבר כתבתי מה דחדית לן הרמ"א בתשו' דאין היורש מחויב לקיים נדר של המוריש וכי מת המוריש פקע נדרו ולו יהיבנא שאחרי שהבת היורשת הסכימה בלבה לקיים נדר אבי' וגבי צדקה גמר בלבו אין צריך להוציא בשפתיו דצדקה הוי כהקדש מיהא אזלינן בתר אומדנא דכל לגבי נפשה לא גמר ומקנה ול"ש בזה לומר כל לגבי הקדש גמר ומקנה דבשלמא גבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו י"ל כל לגבי הקדש גמר ומקנה כיון דהאי גברא לכפרה מכוין וצדקה נמי מכפרת ומקיים בנפשו וחטאך בצדקה פרוק ולהכי גמר ומקנה בין יחי' בין ימות ואולי בזכות הזה יחי' בעוה"ז וחי לעולם ונפשו תהי' צרורה בצרור החיים אכן זה רק במקדיש ונודר מרצונו ומדעתא דנפשי' לא כן בנידן שאלתינו האשה היורשת מה שהסכימה וגמרה בלבה לחלק מעות הכנסה של החנות לעניים ביא"צ של אבי' לא עשתה מנדבת הלב ולא מדעתה דנפשה ברצונה הטוב והכל הי' מצד החיוב לכבוד אבי' לקיים דברי המוריש ול"ש בזה לומר כל לגבי הקדש גמר ומקנה ואדרבא אמרינן כל לגבי נפשה לא גמר ומקנה ויכולה לשנותו לצדקה אחרת להשיא בתה ובין כך וב"כ צדקתו של המוריש עומד לעד כי אין לך מצו' גדולה מזו ולכן דעתי מסכמת שתקבל האשה הלואה על החנות להשיא את בתה ומן ההכנסה תשלם לאט לאט להמלוה ואח"כ כל מה שיהי' הכנסה יהי' על היא"צ לטובת עניים אחרים ובזה אין אנו מבטלין את דברי המוריש אבל למכור החנות ולבטל כל עיקר רצון המוריש שבדעתו הי' שיהי' החנות לקרן קיימת לטובת עניים בזה אין דעתי נוחה בכך כי יש בזה כמה עקולי ופשורי ואני רוצה לצאת גם שי' הפוסקים דס"ל גם בצדקה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אך ההכנסה מכמה שנים זאת יכולה לקבל ובזה אני סומך על שי' הגדולים שאמרו ליתן הצדקה לקרוביו ויספיקו דברי אלה דברי המדבר למען המצוה: אלכסנדר שמואל היילפערן: סי' ה' ב"ה. דרשה לחג השבועות א) אחת שתי הלחם ואחת לחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואין דוחות את השבת. ש"ס מנחות (צ"ה:) ובגמ' הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה כו' מאי קשיא דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלו בלינה כו' מאי בפנים במקום זריזין. ופרש"י ד"ה איפסלו בלינה קודם שיסדרנו על השלחן. ותמוה לרבים מה הוצרך רש"י לפרש קודם שיסדרנו על השלחן דקאי רק על לחה"פ וטפי נכון בפשיטות לפרש דהגמ' מקשה הא איפסלו בלינה קאי גם על שתי הלחם. ובד"ה במקום זריזין פרש"י שלא יחמיץ וזה נכון בלחה"פ ואכתי ק' מה יענה בשתי הלחם הבאות חמץ וכבר נשאל בזה שארי הנוב"י: