מהרא"ש כב

כיון דסלקא בתיקו מספקא לן אי שייך הכא אומדנא יראה שאין מבטלין ההקדש כו' והק' הב"י דהכא ודאי איכא אומדנא ברור' דלא עביד אינש דיהיב כל נכסי' אלא משום דלדבר מצו' מספקא לן דלמא גמר ומקנה הלכך מספקא אין מוציאין מידו והדרישה כתב דשאני הקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואינו יכול להוציאו ע"ש. ומכ"ש בקרבן לה' דקדוש קדושת הגוף יש לנו לומר דגמר ומקנה ולא אזלינן בתר אומדנא לבטל ההקדש. והנ"ל כיון שחטאת שמתו בעלי' למיתה אזלא ולא קרינן בי' קדשי ה' כמ"ש התוס' במס' מעילה (י:) ד"ה לא כו' ע"ש ובפרש"י מס' מעיל (נ.) א"כ ל"ש בזה דמכח אומדנא אין מוציאין מיד הקדש דבלא"ה אינו בכלל קדשי ה' ולאבוד אזלא ואם מוציאין מיד הכהן שהוא מוחזק מכ' בחטאת שמתו בעלי' די"ל אדעתא דהכי לא הפרישה דאין זה אומדנא להוציא. אכן במה דמקשה הגמ' אשם שמתו בעלי' תיפק לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשי' בזה ודאי קשה נימא דבהקדש קדושת הגוף לא אזלינן בתר אומדנא להוציא מיד הקדש דכל לגבי הקדש גמר ומקנה ול"מ לשי' הרא"ש דס"ל דלא מהני אומדנא להוציא מרשות הקדש אלא אפי' לשי' הרמב"ם דס"ל דנכסים בחזקת הבעלים קיימו מסתבר דזה רק בקדושת דמים דאית לי' פדיון ובזה י"ל כיון דלפדיון קיימ' ממ"נ אין לבדק הבית אלא דמים אבל גוף הנכסים בחזקת הבעלים קיימו וכש"ס ב"מ (ק"י:) כיון דלמיקץ קאי כו' ע"ש בפרש"י אבל בקדושת מזבח דקדוש קה"ג ומותר האשם עולה ושי' התוס' במס' פסחים (עג.) דמה"ת הוא גופי' קרוב עולה ובחזקת הקדש קיימי ושפיר י"ל כל לגבי הקדש גמיר ומקנה ואומדנא להוציא מהקדש לא אמרינן והקל"ד מה מדמה הש"ס הקדש להדיוט. והנ"ל עפ"י מ"ש התוס' במס' קדושין (כח) ד"ה משכו כו' שהקשו תיפוק לי' משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש וכ' הריטב"א לתרץ דשאני הכא דלא נחית אדעתא דהכי ע"ש וביאור דבריו דבשלמא במקדיש דעתו לעשות מצו' בנדבת הלב קרבן לה' בזה שייך אמירתו לגבוה שאמירה זו לה' היא משא"כ היכי דעשה מקח עם הגזבר של הקדש הקנין הזה אינו עושה לטובת הקדש ולא נחית לעשות מצו' רק לטובת עצמו אין זה אמירה לה' לצורך גבוה ואך דורש דמים הוא ככל מקח וממכר. ובפ' המוכר פירות (צח.) א"ר האי מאן דקבל חמרא מחברי' אדעתא דממטי לי' לפרוותא דזול שפט ואדמטי התם זול דינא הוא דמקבל ע"ש ושם בש"מ המקבל כו' אבל הלוקח כו' ואעפ"י שאמרו המוכר ע"ד לעלות לא"י ולא יכול לעלות מכרו בטל במוכר בלבד אמרו כיון שהמוכר מתוך אונס הוא מוכר והרי נודע הדבר שלא מכר זה אלא מפני שעלה בדעתו שאינו צריך ע"ש ודודי בתשו', ב"א ביאר הדברים עפ"י מה דאי' במס' ב"ב (מח:) תלוי' וזבין זבינא זבינא מ"ט כל דמזבן אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבן ע"ש: ולפי"ז מבואר החילוק בין ש"מ שהקדיש כל נכסי' שזה האיש מכוין לעשות הטוב בעיני ה' לטובת הקדש בתורת נדבה לה' בזה שפיר אמדינין דעתו דכל לגבי הקדש גמר ומקנה בין אם יחי' בין אם ימות משא"כ המפריש בהמה לחטאתו או לאשמו או כי יהיב גזל הגר להכהן לא עשה זאת מדעתו ומרצונו ולא מנדבת הלב וכל אשר הוא עושה אך מפני החוב שנתחייב עפ"י התורה ושיעבודא דאו' וחובת הגוף עליו להביא קרבן חטאת ואשם וליתן גזל הגר לכהן לכפר עלי' וזה דומה לזבין ארעא אדעתא למיסק לארץ ישראל בש"ס קדושין (נ) וכן בהאי דזבין ולא איצטרך לי' זוזי במס' כתובות (צז.) וה"נ הרי נודע שלא הקדיש חטאת ואשם אלא לכפרה והיכי דלא איצטרך לי' ואינו בא לכפרה שפיר אמרינן אדעתא דהכי לא אקדשי' ול"ש לומר כל לגבי הקדש גמר ומקנה כיון דלא נחית אדעתא דהכי לטובת הקדש לעשות נדבה מרצונו ומדעתו ודו"ק: ג) ובפ"ק דמס' ב"מ (ו.) תקפו כהן מוציאין מידו ובש"ע יו"ד סי' (שט"ו) בהגה ואפי' אם נתנו לו הישראל בטעות שהי' סבור שצריך לתנו ואח"כ נודע לו צריך הכהן להחזיר והש"ך בספר תקפו כהן הקשה על הרמ"א ממ"ש הרמב"ן בהלכותיו פ"ק דמס' בכורות (י"ב.) רחל שילדה מין עז דהיינו נדמה בעיא ולא איפשטא הלכך אין פודין בו ואם פדה כו' אם אחר שנותנו ליד כהן מת פ"ח יקבר והטלה של כהן דלא אמרינן תקפו כהן מוציאין מידו אלא כשתקפו אבל אם נתנוהו בעלים הדר הוי הכהן בעלים והישראל הוי מוציא מחברו ועליו הראי' כו' ע"ש. ובתוס' מס' בכורות (מ"ח:.) ד"ה אם כו' כשנתן להוי כתקפו כהן וי"ל כיון דמתחילה נותן לו כו' ע"ש. מבואר מזה שדעת התוס' כהרמב"ן ז"ל ולענ"ד נראה להצדיק דברי זקני הרמ"א ז"ל דשאני הפודה בנדמה שנתן הטלה הנדמה מדעתו ומרצונו להכהן בתורת פדיון פ"ח בלי שום הכרח ואין שם סיבה להכריח אותו לפדות בנדמה והלא בידו הי' לפדו' בשה שאין בו ספק ויהי' הפדיון בודאי וכן הפודה את בנו תוך שלשים יום המעשה הלז הי' מרצונו הטוב ומדעתא דנפשי' נתן הפדיון לכהן כי מה הכריחו ליתן חמשה סלעים לכהן תוך זמנו טרם הגיע זמן הפדיון וכיון דעשה הנתינה מרצונו בלי שום הכרח ע"כ עשאו בעלים והישראל נעשה מוציא ועלי' להביא רא' מה שאין כן בספק בכור הנתינה לכהן הי' בהכרח