מהרא"ש כא

סימן ד ב"ה. שפעת שלומים לכבוד הרב הגדול שפיר יוחסין מהר"ר אלטר שפירא ני' אבד"ק אקנא באקווינא: מכתבו קבלתי לנכון וע"ד שאלתו באחד שהניח חנות לטובת עניים הינו שהשכירות שיהי' הכנסה מהחנות יחלק לעניים בכל יא"צ שלו והניח בת יחידה וכעת הזמן בגד בה ודחיקא לה שעתא טובא ורצונה למכור החנות להשיא בתה שהגיעה לפרק הנשואין וכבודו שאל דעתי בזה: (א) תשובה לימוד ערוך הוא בידנו האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי יכול לשנותה כדאי' בפ"ק דמס' ערכין ושי' הרבה פוסקים דאפי' לצדקה אחרת יכול לשנותה ושי' הרי"ף בפ"ק דמס' ב"ק ואתו צבא הקדמונים דבצדק' לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וכבר הרחיב בזה הדבור ז' הרמ"א ז"ל בתשו' סי' (מח) בשאלה השלישית ושרשן של דברים דרק בהקדש אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמירה גופא חשיב קנין אבל האומר סלע זה לצדקה האמירה לא חשיב קנין אלא דמחויב ליתן הסלע מחמת הנדר ומיהא כשמת הנודר פקע נדרו והיורשין אינם מחוייבין לקיים נדר אביהם. האמנם מרהיטת השאלה נראה שגם הבת היורשת הסכימה בתחילה ונתנה השכירות של החנות לעניים ביא"צ של אבי' אלא שבמשך הזמן נולד חדשות ובגד בה הזמן ולכן רצונה למכור החנות ובזה יש לחוש דהוי נדרי עצמה ושי' הר"ת דבצדקה היכי דגמר בלבו מחויב ליתן וכמ"ש הרא"ש בש"ס פ"ק דתענית וע' טו"ז או"ח סי' (תקסב) אכן גם בנודר עצמו יש לדון בזה ממה דאיתא במרדכי פ"ק דמס' ב"ב סי' (תצד) שהביא מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו ולימים ירדו קרוביו מנכסיהן והי' גדולים אומרים שיש ליתן אותה לצדקה לקרוביו מדתניא בפ' יש נוחלין הרי שהלך למה"י ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו כו' אין מתנתו מתנה בידוע שאלו הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותב לאחרים וה"נ אמדינין דעתו שאלו הי' יודע שקרוביו ירדו מנכסיהן לא הי' מניח הקרובים ונותן נכסיו לאחרים ע"ש ולענ"ד ראי' זו איני מכיר דבשלמא גבי הלך למה"י ושמע שמת בנו וכ' נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו שפיר אמרו אין מתנתו מתנה שהרי זה קנין בטעות בשעת המתנה וזה הוי כמו זבינא בטעות דאיגלאי מלתא דארבא בעקולי הוי קיימו כדאי' במס' כתובות (צז.) ע"ש בפרש"י ואין זה ענין לסיבה ושינוי הנולד לאחר זמן ולאחר המעשה וע' תשו' רשד"ם חלק יו"ד סי' (ק"מ). ועוד יש לחלק דש"ה אף דכתב כל נכסיו לאחרים מיהא עדיין לא נתן אותם להמקבל מתנה ובחזקת הבעלים קיימו אבל בהך מעשה שהביא המרדכי באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה משמע שכבר באו ליד הגזבר וזכה בהם לצדקה בזה י"ל אומדנא להוציא לא אמרינן כמ"ש התוס' כתובות (נה:) דרב ס"ל דאמרינן אומדנא להוציא ושמואל פליג וס"ל דלא אמרינן אומדנא להוציא ע"ש בתוס' ד"ה שאם. ויתכן בעיני שדעת הגדולים הי' דלא חשיב אומדנא להוציא אלא היכי דאנו באין לבטל המתנה והקנין או היכי שאנו באין לחייב ממון מכח אומדנא אבל בהך מעשה של המרדכי אין אנו דנין לבטל המתנה שנתן הנודר לצדקה אלא שאנו דנין על החלוקה ובזה שפיר אזלינן בתר אומדנא שאלו הי' יודע שקרוביו ירדו מטה לא הי' מניח הקרובים ונותן לאחרים ובין אם ינתן לאחרים ובין אם ינתן אותה צדקה לקרוביו צדקתו עומדת לעד וע' במ"ל ה' ערכין (פ"ו י"ב) ודו"ק: (ב) ובש"ס ב"ק (ק"י:) פסקא נתן את הכסף כו' אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הא מיהדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב ומקשה הגמ' אלא מעתה חטאת שמתה בעלי' תיפק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה ומשני חטאת שמחה בעלי' הלכתא גמיר' לה דלמיתה אזלא ומקשה תו אשם שמתה בעלי' תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשי' כו' יבמה שנפלה לפני מ"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה והתוס' שם ד"ה אדעתא דהכי לא קדשה עצמה הקשו א"כ אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה ע"ש ושארי הפני יהושע התעורר מדוע לא הקשו התוס' מן המוקדם בהא דאמר מ"ט אדעתא דהכא לא יהיב ע"ש. והנ"ל דהנה קשאי לי בזה ממה דאי' במס' ב"ב (קמח:) דמבעיא לן התם ש"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקנה או כל לגבי נפשי' לא גמיר ומקנה ובפי' רשב"ם ד"ה ש"מ שהקדיש כו' מי חמיר ממתנת הדיוט דנימא גמיר והקדיש הכל בין יחי' בין ימות כו' ע"ש א"כ קשה מה מדמה הגמ' חטאת שמתו בעלי' לגזל הגר בשלמא בגזל הגר שנתן המעות לכהן שהוא מתנת הדיוט שפיר קאמר דאי אינו מכפר בעי מיהדר ליורשין דאדעתא דהכי לא יהיב לי' משא"כ בחטאת שמתו בעלי' ל"ש לומר דתיפוק לחולין משום דאדעתא דהכי לא אפרשה דכיון שהקדיש הבהמה לגבוה שיהי' לקרבן חטאת בודאי גמר ומקנה ולא אזלינן בתר אומדנא לבטל ההקדש. והרא"ש במס' ב"ב שם כתב