מהרא"ש רח

כרב באיסורי ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם סמך א"ע על הירושלמי דמוכח דרב ס"ל דסיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן אכן בגמרת בבלי מוכח דרב ס"ל דאינו חייב אלא משום בונה ולא משום מכה בפטיש וע' בהג"מ ה' שבת שם שהביא בשם הרא"ם שכ' דרב פליג על שמואל וס"ל דאינו חייב משום מכה בפטיש ורב מלתא דפסיקא נקט המשתחוה לבית אסרו ואפי' באבני דלא משפיא ובמס' מעילה (כ.) נטל אבן או קורה של הקדש כו' בנאה בתוך ביתו ה"ז לא מעל עד שידור תחתי' ובגמ' למה לי עד שידור כיון דשניא מעל אמר רב כגון שהניחה עפ"י ארובה וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע לי' לרב דא"ר המשתחוה לבית אסרו. נראה משום דבס"ד דמיירי שסתת האבן פר"ש י"ל דכ"ע מודו בזה דחשיב תלוש הואיל וסיתותן גמר מלאכתן אכן אחרי דחדית לן דמיירי שהניחה עפ"י ארובה ויתכן דמיירי באבני דלא משפיא קאמר לימא מסייע לי' לרב דא"ר המשתחוה לבית אסרו אע"ג דס"ל דלא אמרי' סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן ממילא ה"ה באבנים דלא משפיין נמי אמרינן תלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש. ובפ' הבונה (ק"ב:) בפרש"י ד"ה והמכה בפטיש כו' וזה גמר מלאכה של חוצבי אבן כו' ושם בר"ן ד"ה המכ' בפטיש כו' לאחר שחצב את האבן מכה בפטיש והיא מתפרקת ונופלת והוי גמר מלאכתו של אבן ובמס' יומא בירושלמי (פ"ג ה"ו) אבני קודש צריך שתהי' חציבתו בקודש ע"ש ובמלחמות פ"ק דסוכ'. ולפי"ז מה שהק' השעה"מ בהא דאביי ס"ל לא אפשר וקא מכוין מותר מדריב"ז ישב בצלו של היכל ודרש. מה ראי' היא שאני היכל דהוי מחובר ואין מועלין אלא בתלוש ולהנ"ל א"ש דכיון דאבני ההיכל צריך שתהא חציבתן בקודש וזה גמר מלאכתן והי' אבני גזית אבנים יקרות כ"ע ס"ל דבכה"ג תלוש ולבסוף חיברו חשיב כתלוש והוי כקדם הקדישן ודו"ק. ובנידן שאלתינו שהתיבה נקובה כמוצא רימון כבר כתבתי דבזה לכ"ע חשיב מחובר קרקע וטהור וקרינין בי' יהי' מקוה טהור אלכסנדר שמואל היילפרין: סי' פ"ה שוי"ר וחיים נעימים לבני היקר הרב הגדול החריף ובקי מ' חיים יונה נ"י: מכתבך עם שו"ת קבלתי לנכון והנני למלא שאלתך להשיב על אתר. ותורף השאלה בפרה שהנכרי אמר בשעת מכירה שכבר ילדה והיא נותנת חלב הרבה ואח"כ נתעברה וילדה זכר. והמשרתת נכרית צותה לנכרי ועשה מום: תשובה לענ"ד נראה שהישראל יתן הס"ב לכהן ויאמר לו שאם זה חולין נותן לו במתנה ואם זה בכור הוא נותן לו עפ"י התורה והמצות. ואפרש שיחתי טעמי ונימוקי. בש"ס בכורות (ל"ד.) תמן תנינן הצורם אוזן בכור ה"ז לא ישחוט עולמית דר"א וחכ"א נולד לו מום אחר ישחוט עליו ופרש"י ובכהן קא מיירי ואינו מובן מה בעי רש"י בזה ומה דוחקא לפרש דמיירי בכהן. והנ"ל דקשיא לי' לרש"י בתרתי חדא לר"א דקניס עולמית אפי' אם יפול בו מום אחר ואמאי יפסיד הכהן בחטא של הישראל ותו גם לרבנן קשה ואמאי אסור בעוש' בשוגג שלא במתכוין מ"ש מן המבשל בשבת דס"ל לי' לר"מ דלא קנסו שוגג אטו מזיד ומותר אף לעצמו אולם בגמ' גיטין (נ"ג:) מקשה מ"ש שבת ומ"ש שביעית ומסיק נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות ולפי"ז א"ש כיון דמבואר בגמ' בכורות שם (ל"ה:) דכהנים הוא דחשידו אמומי ישראל לא חשידי אמומ' א"כ המשנה דצורם אוזן בכור ה"ז לא ישחוט עולמית ע"כ מיירי בכהן דחשידי אמומ' אבל בישראל עכ"פ מותר שלא במתכוין ול"ש קנס שלא ישחוט עולמית ואפי' ע"י מום אחר וז"ב בעזה"י אכן זה נכון בודאי בכור מיהא בספק בכור דנאכל במומו לבעלים ישראל א"כ י"ל דמגרע גרע וגם ישראל נחשדו בזה ועכ"פ אסור לישראל. ושם בגמ' בעי אי לדידי' קנסו אי לממונו קנסו ונ"ב דבספק בכור ל"ש קנס אלא לדידי' אבל ל"ש לומר לממונא קנסו דלמה להו לרבנן לקנוס ממ"נ אי זה חולין בודאי שרי ואי זה בכור והוי ממון כהן מדוע יפסיד הכהן. והנה נודע שי' הג"מ מס' חולין (פ"ח תשמ"ב) שכ' נכרי שצרם אוזן בכור אפי' נתכוין להתירו מותר ע"ש והובא דעה זו בד"מ ביו"ד: ולכאורה תמוה שהרי מבואר בגמ' ההיפך. והנ"ל עפ"י מ"ש התוס' שבת (קכ"א.) ד"ה ואם כו' דדוקא בחוץ לתחום הבא בשביל ישראל זה שרי בשביל אחר דלא הוי אלא איסור דרבנן אבל באיסור דאו' אסור לכל העולם ע"ש. ולפי"ז דוקא בבכור הראוי למקדש והמטיל הוי איסור דאו' להכי אסור עולמית אפי' לאחרים אכן בזה"ז דלא הוי אלא מדרבנן בזה ש"א דעכ"פ מותר לאחרים. ובפסקי תוס' תמורה כ' דבזה"ז אסור להטיל מום בבכור ובקדשים שרי והרי"ט אלגזי נתקשה בזה ע"ש: ואמרתי דבשלמא לכל הקדשים הדין נותן דנועל דלת בפניו א"כ ממילא אזלא לאיבוד והוי כחטאות המתות משא"כ בבכור דכ' התוס' בכורות (נ"ג.) דאסור לנעול דלת בפניו א"כ נהי דלא חזי להקרבה מ"מ דינו כקדשים בזמן בה"מ בהנך דאזלו לרעי' דאסור להטיל בהו מום מה"ת. והתוס' הק' מדוע לא התירו בבכור לנעול דלת ואמרתי עפ"י פרש"י בפ"ק דמס' ב"ק (י"ב) בכור מוכרין אותו