מהרא"ש רז

ואי אפשר למיקם בפני עצמו דעפר תיחוח הוא וכן הכותל לא יכול למיקם בפני עצמו א"כ שניהם תשמיש אחד הוא וצריכים זה לזה והמשתמש בכותל הרי משתמש בכותל הקרקע ובכותל אבנים ובזה פשיט' דהוי חיבור דבר תורה. ועפי"ז דן אנכי מכ"ש לענין מקוה בחפירה בקרקע תיחוח דאינו מחזיק המים בלעדי אם יתנו לתוכה תיבה של עץ והתיבה בפני עצמה ג"כ אינה יכולה להחזיק המים דנקובה היא בשולי' ואם מחברם בבנין כראוי כמ"ש הרמב"ם מחברם יחד בחיבור חזק בל ימוט וע"י שניהם אפשר להחזיק המים לכ"ע חשוב מחובר ואם שופך אח"כ בתוכו הצימענט בכדי שלא יהי' חשש זוחלין ויהי' ראוי לתכלית טהרת הטומאה שיהי' כשר עצהיו"ט מכ"ש דחשיב חיבור לקרקע וקרינין ביה מעין ובור יהי' טהור: (ב) וזולת זה חשש סתימת הנקב ל"ש אלא היכי שלא ניקב הכלי אלא בכדי טהרתו דעדיין שם כלי עליו כש"ס זבחים (צ"ה.) כלי אמר רחמנא ע"ש בפרפ"י והתוס' ובזה שייך סתימה אבל בניקב כמוציא רימון דבטל מיני' שם כלי לגמרי ל"ש בזה ענין סתימה ע"י בנין וחשיב שפיר מחובר לקרקע ובפ' הבונה (קי"ב.) עייל' שופתא בקפינא דמרא ר"א מחייב משום בונה כו' וכ' הבעל המאור אנו כך קבלנו אין בנין בכלים ה"מ בשני כלים שמחברין ב' קטנות אבל בכלי אחד ד"ה יש בנין וברמב"ם ה' שבת (פ"ו) המכניס יד קרדום בתוך העץ וכן התוקע עץ בעץ כו' עד שנתאחד ה"ז תולדת בונה ע"ש. (ג' ובמס' פסחים (כ"ה:) הנאה הבאה לו לאדם בע"כ אביי אמר מותרת כו' אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על רבן יב"ז שהי' יושב בצלו של היכל ודורש כל היום והק' השעה"מ ה' מעילה (פ"א ה"ה) מה ראי' מייתי אביי שאני היכל דבונין אותו בחול ואח"כ מקדישין כדאי' במס' מעילה (י"ד.) והיכי דבנאו ולבסוף הקדישו חשיב כמחובר ואין מועלין בו כדאי' במס' מעילה (כ ולענ"ד י"ל עפ"י מה דאי' במס' עירוכין (לב:) הקדש שלא נפדה כהלכה שחיללו ע"ג קרקע דרחמנא אמר ונתן הכסף והק' התוס' ד"ה ונתן וא"ת דאמרי' בונין בחול ואח"כ מקדישין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין ותי' דהתם חשיב תלוש טפי כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה ע"ש לפי"ז ממילא נמי לענין מעילה חשיב הקדישו ואח"כ בנאו כיון דבשעה שנתחלל על מעות הקדש הי' הבנין חשיב תלוש וז"ב: (ד) ובש"ס ע"א (מז:) בית שבנאו מתחילה לע"א ה"ז אסור כו' ובגמ' אמר רב המשתחוה לבית אסרו ומקשה ע"ז אלמא קסבר תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי והא אנן בנאו תנן ומשני בנאו עד שלא השתחוה לו השתחוה אעפ"י שלא בנאו והרי"ף השמיט הך מימרא דרב וכ' השעה"מ ה' אישות (פ"ג ה"ג) אולי סמך עצמו אמ"ש בפ' נגמר הדין דקבר של בנין אסור ופרש"י בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע דכותי' בע"א בית שבנאו מתחילה לע"א אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע"א וקבר לע"א איתקש אלא שדברי רש"י תמוהים במ"ש דבית שבנאו מתחילה לע"א אסור מטעמא דתלוש ולבסוף חיברו חשיב כתלוש והא ליתא דטעמא דתלוש ולבסוף חיברו אינו אלא לענין המשתחוה כשהוא בית אבל בנאו לע"א אסור מטעמא דחייל שם ע"א עליהו כשהן תלושין וזה מבואר מסוגי' דפ' כה"צ וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לק"מ ופרש"י נכון היטב עפ"י מ"ש רש"י שם בסוגיא ד"ה אעפ"י שלא השתחוה וקסבר תנא דידן ע"א אסורה מיד אעפ"י שלא נעבדה ע"ש. ולפי"ז להך תנא דס"ל דנאסרה מיד ודאי אין הטעם משום תלוש ולבסוף חיברו חשיב תלוש אלא מטעם דחייל עליהו שם ע"א בתלוש אכן לפי מה דקי"ל כרע"ק דע"א של ישראל לא נאסרה עד שתיעבד א"כ בית שבנאו מתחילה לע"א לא נאסרה עד שישתחוה לו כמבואר בש"ך יו"ד סי' (קמ"ה סק"ח) מוכרח כפרש"י דהא דבית שבנאו מתחילה לשם ע"א אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע"א וקבר לע"א איתקש ודו"ק: ובירושלמי מס' שבת (פ"ט ה"א) ובמס' ע"א פ' כה"צ (ה"ו) ר"ז ר"ה בשם רב המשתחוה לבית אסרו כו' מתני' פליגי על רב השוקת שבסלע אין ממלאין בה כו' היתה כלי וחיברה בסיד כו' ע"ד פוסל את המקוה מפני שחקקה ואח"כ חיברה הא אם חיברה ואח"כ חקקה לא וההן בית לאו כמי שחקקו ואח"כ חיברו רב פתר לה סיתותן של אבנים הוא גמר מלאכתן ופי' הק"ע הקיצוץ שמקצצין האבנים הוא הגמר והקיצוץ נעשה קודם הבנין וזה סותר מה דאי' בגמרא בבלי ריש פ' הבונה (קב:) מסתת משום מאי מחייב רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש ובפ' כלל גדול (ע"ה:) רבה ור"ז דאמרי תרוייהו כל מידי דאית בי' גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש וכיון דרב ס"ל מסתת אינו חייב משום מכה בפטיש ע"כ לא ס"ל סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן והרמב"ם בה' שבת (פ"י הי"ח) כ' המסתת חייב משום מכה בפטיש והתעוררו מדוע לא כ' להלכה כרב והא קי"ל רב ושמואל הלכה