מהרא"ש רו

ונדרים ליכא למימר אדעתא דהכי לא נתחייב ולא נשבע כו' וקי"ל אין פותחין בנולד וכל דלא שכיח טפי מקרי נולד כו' דמיתה לא שכיח כ"כ כו' וקלקול לא שכיח טפי ע"ש ולענ"ד דימה ענינים נפרדים רחוקים זה מזה מן הקצה היינו היתר נדרים ע"י חכם בנוי על יסוד שהנשאל אומר שנדר או נשבע מתוך כעס בלי ישוב הדעת או שאומר אלו הי' נותן אל לבו אותו פתח שהוא דבר השכיח לא הי' נודר כלל וזה מבואר במס' נדרים (כ"א:) ע"ש ומה"ט אין פותחין בנולד דלא שכיח ואמדינין דעתו שבשביל זה לא הי' מניח מלידור כי הי' סובר שלא יבא דבר זה לעולם כמ"ש הרא"ש במס' נדרים (ס"ט) ע"ש וכ"כ התוס' במס' נזיר (ל"ב.) ד"ה מי כו' ע"ש אכן אם באין לדון מכח אומדנא בזה יתהפך כחומר חותם דהיכי דהוא רוצה לבטל נדרו מכח שנתחדש אח"כ מלתא דשכיח אינו יכול לבטל נדרו דכל מלתא דשכיח ל"ש לומר אדעתא דהכי לא נחית דמן הסתם קיבל עליו דאי לא קיבל הוי לי' לאתנויי אכן היכי דנולד חדשות מלתא דלא שכיח כלל דלא עלה ע"ד לאתנוי מיהא אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נחית וזה מבואר בפ' מי שאחזו (ע"ג.) ע"ש בתוס' ד"ה איתבי' ועיין בחי' מוהרי"ט על הרי"ף במס' קדושין (נ.) ומהני האומדנא בשבועה והקדש אפי' בלא התרת החכם ודו"ק: הנלע"ד כתבתי וחתמתי אלכסנדר שמואל היילפרין סי' פד ב"ה. לכבוד שארי תלמידי הרב הגדול וכו'. מ' מנחם מענדיל נ' באב"ד האבד"ק האמער בוקאווינא: ע"ד אשר שאל על המקוה שהתיבה שבתוכה נקובה כמוציא רימון ונתנו בתוכה צימענט הסותם כל הסדקים והנקב שבתיבה נסתם עי"ז: (א) תשובה לענ"ד המקוה כשרה בלי שום חשש דידוע דמין צימענט הוא עשוי לבנין ולשי' הרמב"ם מוכרח להיות דרך בנין שיהי' מחובר לקרקע בבנין ואפי' לשי' הרא"ש דס"ל דסתימת הנקב מגרע אין בזה חשש לשיטתו שהרי כ' להלכה בקבעו ולבסוף חקקו כשר גם לטבול בתוכו כיון שלא הי' עליו שם כלי בתלוש וה"נ בנידון השאל' שעשו נקב כמוציא רימון נתבטל מתורת כלי והוי כקבעו ולבסוף חקקו ואף לפי מה שכ' האחרונים וכבר הרגיש בזה בתוס' רי"ד במס' שבת (ט"ו.) דמוכח בש"ס ב"ב (ס"ו.) דאפי' בקבעו ולבסוף חקקו לא אמרינין תלוש ולבסוף חיברו שמחובר אלא לענין שאובין דרבנן אבל לטבול בתוכו דנוגע לענין איסור דאו' לא מהני נלענ"ד דבנ"ד לכ"ע חשיב כמחובר וחילי דידי מהא דאי' במס' סנהדרין (מ"ז:) בהא דאמרו שם קברי' דרב הוי שקלא עפרא כו' קרקע עולם הוא כו' במחובר לא מיתסרא מיתיבי' החוצב קבר כו' בקבר בנין ופרש"י בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע דכותי' בעכו"ם בית שבנאו מתחילה לעכו"ם אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש כו' ע"ש וכ"כ רבים מהקדמונים וקשה מדוע דחקו לפרש שמיירי בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע ובפשיטות הי' יכולין לפרש שבתוך החפירה מהקרקע עשו כותל המערה בבנין אבנים. ובמס' ב"ב (ס"ד.) אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין ופי' הרשב"ם בחפירה בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין בבנין חופרין בור בעפר תיחוח ובונין לו כותל אבנים כו' ע"ש ובתוי"ט שם והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' שבת (מ"ח:) שלל של כובסין כו' חיבור לטומאה כו' מספרים של פרקים ואיזמל של רהיטני חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה ומקשה בגמ' ממ"נ אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי אי לא חיבור הוא אפי' לטומאה נמי לא כו' והקשו התוס' בד"ה אי חיבור דבשלל של כובסין נמי תקשה לן הכי אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי אי לא חיבור הוא אפי' לטומאה נמי לא ותי' ר"י דשלל של כובסין ודאי לא הוי חיבור אלא מדרבנן אפי' בשעת מלאכה שאינם צריכן זה לזה ולהכי מדמה לה לבית הפך ולבית התבלין שכל אחד הוא תשמיש בפני עצמו אבל מספרים של פרקים פשיט' לי' דבשעת מלאכה הוי חיבור דבר תורה כיון שמשמשין שניהם תשמיש אחד וצריכים זה לזה בשעת מלאכה ע"ש ובחי' הרשב"א שם. ובמס' עירובין (כ"ה.) הרחיק מן הכותל ד' ועשה מחיצה הועיל פחות מג' לא הועיל דהוי כמוסיף על עבוי הכתלים טח בו טיט כו' כיון דלא יכול למיקם בפני עצמו לאו כלום הוא ע"ש. ולפי"ז א"ש דרש"י מוכרח לפרש במס' סנהדרין דמיירי בקבר בנין למעלה מן הקרקע דבכה"ג יש לומר תלוש ולבסוף חיברו חשיב תלוש ולא הוי כמחובר כיון דקרקע הבית והבנין שעליו בכותלי הבנין כל אחד הוא תשמיש בפני עצמו ואפשר להשתמש להניח ע"ג קרקע בלי שום בנין שעליו ואפשר להשתמש בכתלים בלי הנחה ע"ג קרקע ואין צריכן זה לזה בשעת מלאכה אכן בחפירה בקרקע תיחוח ובונין לו כותל אבנים בזה לכ"ע הוי כמחובר כיון דהקרקע והבנין שניהם משתמשין תשמיש אחד ושניהם צריכין זה לזה כיון דכותל הקרקע רך הוא