מהרא"ש רד

שלך לפניך והק' התוס' ד"ה אעפ"י דמהכא משמע דבית המוחלט מותר בהנאה דכי אמרינן דאסור בהנאה הוי כי מתה או נשברה דחייב להעמיד לו חמור אחר ובת"כ משמע דאסור בהנאה ותי' דאין ה"נ דאסור בהנאה ומיירי היכי דאמר לו בית זה ולכך אומר לו הש"ל ע"ש. ודברי התוס' נפלאים דתניא שם בברייתא נתצו חייב להעמיד לו בית אחר ואי דאמר לו בית זה מבואר בגמ' דאמרי' נפל אזדא ומה"ט הוכיח הר"ן במס' נדרים (מו:) דהך ברייתא מיירי במשכיר בית סתם ע"ש. והנלענ"ד בזה עפ"י מה שיש להתעורר מהא דאי' בפ"ק דיומא (יא:) יכול יהי' בית הכנסת ובית המדרש מטמאין בנגעים ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו כו' ע"ש ובפ' החובל צ כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשאו ולא כלום כמאן כר"א כו' כספו המיוחד לו הכי נמי עבדו המיוחד לו ופרש"י ולא דמי לשותפין דעלמא דהתם יש לזה. חלק בכלו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנוין לה לגוף וכולן קנוין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה ע"ש ולפי"ז במשכיר בית לחברו ונתנגע י"ל דאינו מטמא כיון דבעינן ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו והיכי דהבית מושכר ביד אחרים אין כאן בעלים מיוחדין דקנין הגוף קנוי להמשכיר וקנין פירות קנוי להשוכר ואין המשכיר יכול לסלק את השוכר תוך זמן משך השכירות ובפ' הזהב (נו:) בעי ר"ז שכירות יש לו אונאה או אין לו כו' מי כתיב ממכר לעולם ממכר כתיב והאי נמי ביומ' מכורה הוא והתוס' שם ד"ה והאי הקשו דבפ"ק דמס' ע"א מוכח דשכירות לא קניא מישראל ששכר פרה מכהן כו' ותי' הריטב"א דשכירות ליומא ממכר הוא לקנין פירות ולהשתמש במשך זמן השכירות אבל קנין הגוף הוא של המשכיר ולהכי ישראל ששכר פרה מכהן מותר להאכילה תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אסור להאכילה תרומה כיון דגופה של הפרה הוי קנין כהן ומה"ט אסור להביא ע"א לתוך ביתו של ישראל המושכר לעכו"ם דנהי דקנין הפירות קנוי להנכרי אבל קנין הגוף קנוי להישראל ע"ש ובפ' השולח (מ"ז:) המוכר שדהו לפירות רי"א מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף ופרש"י המוכר שדהו לפירו' שיאכל הלוקח פירו' עד עשר שנים כו' ע"ש מבואר מזה דקנין פירו' לזמן ג"כ חשיב קנין גמור ולר"י חשיב קנין הגוף ובמס' ב"ב (נח:) כ' התוס' ד"ה במתנה כו' ואומר ר"ת דגדול קנינו של שוכר מזה שאפי' מת בתוך הזמן המקום מושכר ליורשיו עד הזמן משא"כ באשה שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות. מיהא לפימ"ש התוס' ב"ב (נז.) ד"ה לא כו' וא"ת קונה אינן אחד אמאי אינו מביא וקורא למ"ד ק"פ כקה"ג דמי מ"ש מהמוכר שדהו לפירו' כו' וי"ל ש"ה דהקרקע] קנוי לו עד זמן קבוע אבל הכא אם יתיבש מיד האילן אין לו בקרקע כלום ולפי"ז יתכן דבשוכר בית ל"ש לומר ק"פ כקה"ג כיון דאלו נפל הבית אזדא ושוב אין להשוכר זכות לא בקרקע הבית ולא בעציו ואבניו ולענין טומאת נגעים אפי' היכי דהשכירו לאחרים קרינן בי' אשר לו הבית שהרי מיוחד הוא למשכיר מיהא ז"א דבשלמא לענין ביכורים דאנו דנין על קנין הגוף של האדמה ושל האילן שפיר כ' התוס' דל"ש בזה ק"פ כקה"ג כיון דאם יתיבש מיד האילן אין לו כלום משא"כ לגבי שכירת הבית לענין נגעים ודאי קשה איך אמרינן דנטמא הבית נימא דלא קרינין בי' ובא אשר לו הבית כיון דאין לבית זה בעלים מיוחדים דהמשכיר אין לו קנין פירו' והשוכר אין לו קנין הגוף וזה דומה לעבד של איש ואשה דלא קרינין בי' עבדו המיוחד לו. והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' ב"מ (עח.) השוכר את החמור והבריקה אומר לו הש"ל מתה מעמיד לו חמור אחר ופרש"י דמיירי בחמור זה ע"ש ובש"מ שם ושם בגמ' (ע"ט.) השוכר את החמור ומתה אם יש בדמים ליקח יקח ושמואל אמר אף לשכור כו' ע"ש מבואר מזה דבין שוכר חמור סתם לשוכר חמור זה חילוק קנינים יש בזה דהמשכיר חמור סתם אין להשוכר שום קנין בחמור מיוחד שהרי ביד המשכיר ליתן להשוכר חמור אחר ואין להשוכר רק חיוב גברא ושיעבוד הגוף על המשכיר שהתחייב א"ע ליתן להשוכר חמור להוליך את הסחורה לא כן במשכיר חמור זה ותהי להפך אלו מת החמור אין להשוכר עוד שיעבוד על המשכיר אכן יש להשוכר קנין בגוף החמור בעצם ובראשונה יש להשוכר קנין פירות וקנין השתמשות להשתמש בחמור זה משך זמן השכירות ועוד נוסף לזה קנין הגוף אם מת החמור יכול למכור החמור המת ולרב יקח חמור אחר ולשמואל אף לשכור בעד הדמים ולא יהי' נשאר להמשכיר כלום. ובתוס' ב"מ שם (עט) ד"ה ואם כו' וגבי בית זה הדין אם נפל אזדא ולא אמרינן אם יש בדמים ליקח יקח דהתם אין הבית עומד למכור אלא להוסיף עליו ולחזור ולבנותו כו' ע"ש ובירושלמי מס' ערלה (פ"ג) אבנים מנוגעות שעשאן סיד אית תניי תני לא עלו מטומאתן ואית תניי תני עלו מטומאתן מ"ד עלו מטומאתן הרי אלו מותרין ע"ש. ולפי"ז במשכיר בית זה לחברו ונתנגע הבית ונתצו דאין ביד המשכיר לבנות ביתו באבנים אלו שהרי הם אסורות בהנאה מיהא אם עשאן סיד שפיר יכול ליהנות דעלו מטומאתן ומותרות בהנאה נמצא דלענין טומאת נגעים דין בית זה כמו במשכיר לו חמור זה ומת החמור כיון דא"א להחיותן