מהרא"ש רא

דאין לפועל במה שיזכה ובמה יתחייבו הבעלים ולהכי אמרינין נהי דבעלמא שכירת פועלים אין צריך קנין רק בדיבור שהבטיח השוכר לפועל מחויב השוכר לשלם כפי הקציצה זה רק היכי שהבטיח שלא מתוך אונס אבל אם השוכר הוא בורח ומוכרח מחמת אונס להבטיח בזה יכול לומר משטה אני בך ולא נתחייב בדיבורו אבל בנ"ד הפועל יכול לומר ששכרו אתו ופעולתו לפניו שהציל מן הדליקה וקי"ל המציל מן הנהר ומזוטו של ים הרי אלו שלו כש"ס ב"מ (כ"א:) ובמס' שבת (ק"כ.) מקשה הגמ' חשבון מאי עבידתיהו מהפקירא קא זכו ופרש"י ז"ל דהא הצילו לכם קאמר וכ' הר"ן דא"צ לכך דכיון שהוא אינו רשאי להציל ה"ה מופקר לכל אדם מידי דהוי אמציל מזוטו של ים ע"ש. איברא די"ל דשאני התם דלא נחית אדעתא דאגר כפרש"י שם א"כ שפיר אמרינין מהפקירא קא זכו משא"כ בנ"ד דנחית אדעתא דאגר וכיון דלא נתכוין לקנותו ל"ש לומר מהפקירא קא זכי דבהפקר לכ"ע בעי כוונה לקנות וכש"ס יבמות (נ"ב.) העודר בנכסי הגר וקסבר שלו לא קנה וע"ש ובנמ"י פ' חזקת (נ"ד). ואין לומר כיון דהקרון שלו הוי כלים שלו וקונה שלא מדעת כמו חצר דז"א דכיון שהפועל השכיר עצמו עם הקרון ממילא חשיב הקרון של הבעה"ב כמ"ש התוס' פ"ק דב"מ (ט:) ד"ה משוך כו' כיון שהשאילה לו ה"ה כאלו הוא שלו עד לאחר הקנין ויקנה מטעם חצר כו' ע"ש מיהו י"ל דשאני בורח מבית האסורין דיכול לומר משטה אני בך כיון דלא הפסידו משא"כ בנידן שאלתינו הלא הי' ביד הפועל להשכיר א"ע לאחרים שהי' ג"כ משלמין לו שכרו במיטב וזה מבואר בש"ס ב"ק (קט"ז) דנותן לו שכרו כפי שהפסיד ע"ש אך זה נכון בקציצה הראשונה אבל לחזור בו אינו יכול כיון דהו' דבר האבוד וחזינא בתשו' ושב הכהן שהק' על הרמב"ן מגמ' מפורשת מהא דאי' במס' ב"ק (קט"ז.) שיירא שעמד עלי' גייס וטרפה ועמד אחד והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ומוקי לה רבא בפועלין וכרב דא"ר פועל יכול לחזור ע"ש הרי מבואר דאפי' בדבר האבוד יכול לחזור בו ולענ"ד לק"מ דהא דאין הפועל יכול לחזור בדבר האבוד זה ל"ש אלא היכי דהמלאכה הוא של הבעלים כגון בשכרו להעלות פשתנו דהפשתן ודאי הוא ממון בעלים והפועל החוזר הוא הגורם להפסיד ממון הבעלים משא"כ בדבר של הפקר כגון בשכרו ללקט מציאות בשיירא שעמד עלי' גייס וטרפה דאין זה רק ממון הפקר ובזה לא עדיפא הבעלים מן הפועל ובזה ל"ש דבר האבוד דאדרבא כיון שזה אבוד כבר מן הבעלים אין להבעלים זכות יותר מן הפועל אמנם זה רק היכי שכבר טרפה הגייס וכבר אבוד הוא מן הבעל אבל בנידן השאלה שהסחורה היא עודנה ברשות הבעלים אלא שחושש מפני האש שלא תשרוף הסחורה בזה אם הפועל חוזר בו הרי הוא המפסיד ממון בעלים לכן לדעתי אין הבעלים מחויבין לשלם רק כפי השואה ראשונה כפי מה שהפסידו שהי' יכול להשכיר א"ע לבעלים אחרים ואף דגבי בורח מבית האסורים יכול לומר משטה אני בך ש"ה שלא הפסידו כלום וגם דכל אחד מישראל מחויב להציל את חברו וכמ"ש המרדכי שם ע"ש אבל בנידן השאלה הרי הי' יכול הפועל להשכיר א"ע לאחרים וכמו שמצו' להציל לזה כן המצו' להציל הבעלים ישראל אחרים ולכן שפיר מגיע להפועל שכרו שהבטיח לו בראשונה ודו"ק והנלע"ד כתבתי אלכסנדר שמואל היילפרין סי' פא ב"ה. חיים נעימים וכט"ס לנכדי היקר חריף ובקי ה"ר פנחס דוד נ"י: מכתבך עם ח"ת הגיעני לנכון ויען כי הנחתי אגרתך באיזה ספר וכעת לא אדע מקומו אין לזאת לא אוכל להשיב על פלפולך אך זאת רשום בזכרוני שפלפלת בדברי הרמב"ם שכ' אם קנה חמץ בפסח לוקה והקשו עליו הא הוי לאו הניתק וכתבת לתרץ ודבריך הוטבו בעיני. ועתה עלה ברוחי לפי מה שנסתפקתי אם שני שותפים יש להם כזית חמץ אם עוברים עליו בב"י ומסתברא לי דבב"י אינם עוברים כיון דכתיב לא יראה לך בלשון יחיד אבל מחויבים לבערו דתשביתו כתיב בלשון רבים לפי"ז דברי הרמב"ם נכונים כיון דאפשר לקיים העשה בלא עבירת הלאו לא אתי העשה לתקן הלאו כידוע אך זה ניחא אליבא דידן אבל בגמרא איירי אליבא דר"ש דס"ל כ"ש למכות וגם ב"י עובר על פחות מכזית ולא משכחת העשה בלא עבירת הלאו והוי ניתק לעשה ובתשו' אחת כ' דבחמץ אמרינן איסורו אחשבי' ואף דבכל איסור אכילה לא אמרינן איסורו חישובו כש"ס בכורות (ט.) ש"ה דהתורה לא אחשבי' אלא ע"י אכילה שנותן לתוך פיו וכתוס' מנחות (סט.) אבל בחמץ במועד ש"א איסורו חישובו א"ז אלכסנדר שמואל היילפרין סי' פב ב"ה. להרב וכו': אשר שאלני ע"ד מקוה ששאבו אותה בכלים