מהרא"ש קצט

אגוד' מצא דבר בחצר בית הכנסת זכה בו ולא אמרי' דחצר בית הכנסת קונ' להקדש ע"ש. ואפי' לפימ"ש הרמב"ן בחי' ב"ב שם ז"ל א"נ קני לי' אין מעיל' בזכית' ע"ש משמע דמסתבר לי' דיש יד להקדש מיהא בנידן שאלתינו כיון דמצאו מושלך בחוץ במקום הפקר איתיאשו מיני' ופקע' קדושתו אפי' בקדושת בדק הבית כש"ס חולין (קלט.) וע"ש בתוס' ד"ה כיון דמרדו וע"ש בחי' הרשב"א. ובמס' חולין (קלח:) שלח תשלח כו' אלא להביאו ליד גזבר וכ' התוס' שם ד"ה דטעמא משום דלא אמר' תור' שלח לתקל' וכ' הלב ארי' דלא רצו לפרש מטעם השבת אבד' משום וכל אבידת אביך משמע למעט של הקדש ע"ש ולפי"ז ממ"נ א"צ להחזיר את המ"ש דבמה שנוגע לענין קדושת בהמ"ד אפי' בקדושת בדק הבית א"צ להחזיר וכנ"ל ואי משום זכי' דהדיוט האנשים המתפללין הלא המה לא זכו מעולם ולא עשו שום קנין שיזכו בהמור' שעות ואף דהשמש לקחו בידו ותלאו על הקיר זה. לא הוי קנין כיון דלא נתכוין לקנותו וכש"ס ב"ק (מט:) המחזיק בשטרותיו של גר מהו כו' ושטרא נמי לא קנה כו' ע"ש ומה"ט הבהמ"ד נמי לא הוי קנין כמ"ש התוס' ב"ב (נ"ד.) ד"ה אדעתא כו' ואין להקשות אמאי אין ידו קונ' שלא מדעתו כמו חצרו כו' דהא דחצר קונ' שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו כו' אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קנה ואף דבתוס' גיטין (סא.) ד"ה ליקט כו' משמע דכל שהי' בידו קנה אף בלא מתכוין וכן מבואר שם בירושלמי וע' בר"ן שם י"ל דש"ה דאיכא דעת אחרת מקנ' ולא בעינן דעת קונ' כמ"ש הרשב"א ז"ל וידוע שי' רש"י ז"ל במס' ב"מ (י"ב.) דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנ' וע"ש בנמ"י וא"כ במתנת ענים ל"מ בלקט ופאה אלא אפי' בשכח' כיון דאסור לשוב לקחתו א"כ חשיב הפקר מדעת ובכה"ג שפיר קונ' מיהא זה רק בקונ' לעצמו אבל אי אפשר לומר שהוא יזכ' בשביל אחרים בלא מתכוין לקנות ואף שכ' התוס' במס' גיטין (סד:) ד"ה שאני כו' דהיכי דדעת אחרת מקנ' זוכ' הקטן בשביל אחרים ע"ש זה רק היכי דהמקנ' עכ"פ מכוין לכך אבל היכי דהמקנ' אינו יודע מזה ודאי יש לחלק דלעצמו זוכ' אף בלי כונת הזוכ' כיון שהמפקיר הפקירו לכל מי שימצא ראשון ויזכ' בזה שהרי ידע היטב שאחד יזכ' בזה וע"ד כן הפקירו אבל בנידן שאלתינו לא הנותן ולא השמש כיונו שיהי' איזה קנין בזה: (ג) וזולת זה כבר נודע שצבא הקדמונים ס"ל דאפי' בבא ליד גזבר מהני שאל' בהקדש ולכאור' יפה טען הש"ך דלא יהא כח הדיוט חמיר מכח הקדש כיון דבכה"ג שעש' ההדיוט משיכ' שוב לא מהני חזר' או ביטול הקנין ולענ"ד י"ל דבאמת גם בהדיוט מצינו ביטול הקנין היכי דאיכא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא מכר וכש"ס קדושין (נ.) ותוס' כתובות (צ"ז.) ד"ה זבין כו' ע"ש. איברא דהתוס' כתובות (נה:) ד"ה שאם כו' כ' דרב ושמואל פליגי אי אמרינן אומדנא להוציא ע"ש. ולפי"ז י"ל דאפי' אי אמרינן דבתרומ' ביד כהן אינו יכול לשאול על נדרו להוציא התרומ' מיד הכהן י"ל שאני התם דכיון דכל היתר נדרים ע"י שאל' לחכם הוא עפ"י אמירת הנודר שעל דעת כן לא נדר וזה מהני לגבי דידי' לענין איסור אבל לגבי אחרים להוציא מיד אחרים במה שזכו כבר לא עדיפא מאומדנא דמוכח דלא אמרינן אומדנא להוציא וקנין ממונו של זה להיכן הלך כמ"ש הר"ן ז"ל במס' נדרים (פ.) ע"ש. והנה כבר אסבר לן בס' שב שמעתא (שמעתא ו' פ"ד) דהיכי דמעיד להוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה הוי לי' משום הוצאות ממון ואין ע"א נאמן בו אבל להיפך להעיד מרשות גבוה לרשות הדיוט לא איכפת לן בהקדש משום תורת ממון שבו אלא משום תורת איסור שיש בו ע"ש. ולפי"ז בהקדש שפיר מהני שאל' להוציא מיד ההקדש כיון דיש לו פתח חרט' וע"ד כן לא נדר ויש בזה אומדנא דמוכח שפיר אזלינין בתר אומדנא דגבי הקדש ל"ש אומדנא להוציא כיון דכל לגבי הקדש אין בזה תורת ממון אלא משום איסורא בלבד. ועפי"ז אני דן דאפי' להנך פוסקים דס"ל דאפי' בהקדש כי בא ליד הגזבר לא מהני שאל' זה רק היכי שהחפץ הוא תחת יד הגזבר אבל בנידן שאלתינו שהוציאו החוץ והבעלים מצאו המור' שעות וקבלו תחת ידו שפיר אזלינין בתר אומדנא דאדעתא דהכי לא נתנו ואין זה אומדנא להוציא אלא אומדנא להחזיק מה שבידו. וע' תשו' נובי"ת ח' יו"ד סי' (קנ"ד) ודו"ק. והנלענ"ד כתבתי. אלכסנדר שמואל היילפרין: סי' עט ב"ה מ"ש בחג הסוכות בפ' לולב הגזול (ל"ז:) ואמר רבה הדס במחובר מותר להריח בו כו' מ"ט הדס דלהריח קאי אי שריא לי' לא אתי למקצייה ופרש"י דהא במחובר נמי מריח לי' וכ' הרז"ה במאור ז"ל איכא מאן דקשיא לי' מהא דגרסינין במס' עירובין (מ) הנהו בני גננא דגזו להו עכו"ם אסא ביומא טבא ואסיקנא התם בעינין בכדי שיעשו אלמא אסור הי' במחובר להריח בה ונראה. לי כי בני גננא דרכם הי' לבנות אפריון מעצים של הדס להריח לחתן ולכלה ולבני החופה וכמו שנוהגין גם היום במקצת מקומות וזה שאסר להם רבא עד כדי שיעשו מפני שלא הי' אפשר להם בזה במחובר כו' ע"ש. והנה המאור בעצמו הרגיש במה