מהרא"ש קצז

לה"ג בע"כ ואמר להו לסהדי הכי אמר לכו ר"ש ליבטל גט ואצרכי' ר"ש גיטא אחרינא וקשה מה זה ראי' הרי י"ל דש"ה שהי' גט מעושה בע"כ ומעיקרא לא רצה ליתן גט לאשתו אלא שכפו אותו עד שאמר רוצה אני וכיון דג"ד אח"כ לבטל הגט בזה אמרינין הוכיח סופו על תחילתו שאינו חפץ בגירושין אבל בג"ד אחר כתיבת הגט היכי דל"ש לומר הוכיח סופו על תחילתו שפיר י"ל דג"ד לאו מלתא הוא אמנם נכון הדבר היטב עפ"י מה דאנהיר לן הרמב"ם ז"ל דכיון דהדין נותן לכופו אמרינין שבודאי רצונו לשמוע דברי חכמים אך יצרו אלבשי' וכבדה אזנו משמוע דברי התורה והמצו' וכי כופין אותו מעמידין אותו על רצון האמתי לקיים חוקי התורה וממילא לאביי דס"ל ג"ד בגיטא לאו מלתא הוא לא איכפת לן הג"ד אפי' בגט בע"כ אכן זה רק היכי דכופין אותו עפ"י ב"ד בזה אמרינין בודאי נפש ישראל חשקה לקיים משפט התורה אבל בנ"ד שאין הכפי' על פי ב"ד אפס האשה אלצתהו לכך שפיר אפשר לומר דהיכי דג"ד קודם כתיבת הגט נהי דביטל אח"כ כל מודעי וכן כל הדברות המגרע את הגט שיגרום ביטול או פסול בגט מיהו כיון דעשה ג"ד אחר כתיבת הגט בזה י"ל הוכיח סופו על תחילתו שמעיקרא כל מה שעשה הכל מכח אונס הי' וכל מה שעשה ע"ד הראשונה עשה. ועוד יש להתעורר דע"כ לא אמרינין ג"ד בגיטא לאו מלתא היא אלא היכי שהגט נכתב כראוי בלי שום חשש בעולם ולהכי חשיב מעשה ול"מ ג"ד לבטלו ועיין תוס' גיטין (ל"ב:) ד"ה התם כו' משא"כ בנ"ד דנראה דהמגרש עשה כונים לעשות הגט עם שוברו יתכן דכה"ג לא חשיב הגט כמעשה ואם כתיבת הגט חשיב מעשה גם מניעת הכתיבה שלא נכתב השם מאטיא ג"כ חשיב מעשה כיון דהחסרון מוכח מתוכו וצ"ע: (ד) ובמס' חולין (לט:) שחטה ואח"כ חישב כו' ורשב"ג סובר הוכיח סופו על תחילתו ע"ש והתעוררו בזה מה מהני הוכחה הרי אפי' אם ידענו בבירור שהי' לו מחשבה ג"כ לא מהני דבעי דוקא דיבור ועיין מ"ש זקני התב"ש בזה ולענ"ד נראה דודאי מחשבה גרידא לא מהני דהוי דברים שבלב אכן כי הוכיח סופו על תחילתו זה הוי דברים שבלבו ושבלב כל אדם וידוע לכל הרואה מה מחשבתו זה מהני וכמ"ש הרשב"א בחי' למס' גיטין (ל"ב) וכ"כ הר"ן במס' קדושין ע"ש. והרי קי"ל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו לענין שבועה כש"ס שבועות (כ"ו:) וכן הדין בנזיר ואפי' באומר אהא לא מהני משום דהוי יד שאינו מוכיח ומ"מ היכי דנזיר עובר לפניו מהני וקשה דהרי מה שאמר אהא לא מהני ומחשבה נמי לא מהני ומה יוסף כח אם הנזיר עובר לפניו א"ו כיון דמחשבתו ניכרת מתוך הדיבור שאמר בפיו אהא ומתוך מעשה שהנזיר עובר לפניו זה הוי כאומר מפורש והוי דברים שבלבו ושבלב כל אדם שהכל יודעין ומכירין את מחשבתו. ועפי"ז נראה בעיני דרק היכי דהענין מוכיח בבירור ואין לנו הוכחה לנגדו בזה ש"א הוכיח סופו על תחילתו והוי כאלו הוציא בשפתיו משא"כ בנידן שאלתינו י"ל אומדנא להיפך מדלא עשה שינוי בשמו או בשם אביו בשינוי גמור ע"כ דלא רצה לפסול הגט לגמרי וע"כ רק לצעור' קא מכוין להוציא לעז וממילא אפי' אם באמת כונתו הי' לפסול הגט ולקלקלה שוב הוי דברים שבלב וג"ד בגיטא לאו מלתא היא: ובהכי ארוחנא ליישב מה דקשאי לי בהא דאמר רשב"ג שחטה ואח"כ חישב דאמרינין הוכיח סופו על תחילתו ובמס' מנחות (ט"ז.) לענין מפגלין בחצי המתיר מוקי הגמ' דמיירי בנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל אם נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ד"ה כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה וקשה כמו דאמרינין כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה הוי כפיגל בכל המתיר בקומץ ובלבונה מה"ט נמי אפי' קרב את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה נימא הוכיח סופו על תחילתו והוי פיגל בכל המתיר כמו בשחטה ואח"כ חישב דרשב"ג ס"ל הוכיח סופו על תחילתו והוי כחישב בשחיטה ולהנ"ל נכון דשאני התם דאפי' אי לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו עכ"פ עובד ע"א הוא ורשע גמור הוא וע"ז ש"א הוכיח סופו על תחילתו לאסור גוף הבהמה משא"כ לענין פיגל אדרבא אמרינין מדלא חישב על הקומץ זה גופא הוכחה שלא רצה לפגל את הקרבן אחרי ידע היטב שאין מפגלין בחצי המתיר ולכן לא חישב רק בעת שהקריב הלבונה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינין אפי' לרב ובכה"ג גם רב ס"ל דלא אמרינין הוכיח סופו על תחילתו ודו"ק: לכן נראה לי דבנידן שאלתינו אם יכול לפעול שהמגרש יתן ג"פ לאשתו מרצונו הטוב בודאי ראוי ונכון לעשות עצהיו"ט ולצאת כל הדעות לחוש לכתחילה באיסור א"א אכן אם הוא עיגון גדול וא"א להשיג ג"פ מרצון הבעל בזה יש לו על מה לסמוך שכבר הורו הרבנים הגדולים בדור שלפנינו בנידן כזה להקל במקום עיגון הנלע"ד כתבתי: אלכסנדר שמואל היילפרין סי' עז בש"ע חו"מ סי' (קל"ח ס"ג) בד"א כשאוחזין בשפת הטלית שאין ביד שום אחד ממנה שלש על שלש אז חולקין אותה כו' ונשאלתי מה נ"מ לענין מציאה אם אוחז שיעור שלש ע"ש או