מהרא"ש קצג

אין ראי' זו מכריח דשאני התם דהמצנפת היא מבגדי הכהונה לכבוד ולתפארת וקי"ל דכל לנאותו אינו חוצץ כש"ס סוכה (לו.) ומצו' שבגופו אינו חוצץ כש"ס זבחים (יט.) ע"ש ועוד נ"ל עפ"י מ"ש התוס' זבחים (פ"ז:) ד"ה כלי שרת כו' הלכך נראה פי' ר"ת שפי' דמעיקרא ס"ד דר' יוחנן דקבעי מיני' אם העלה פסולין לגבי מזבח בכלי שרת ומפסיק הכלי שרת וקמבעיא לי' נהי דאין לומר דלא ירדו מטעם דאויר מזבח כמזבח דמי שהרי תחתית הכלי מפסיק שמא מתוך קדושתו לא הוי חציצה כו' ע"ש ובפ"ק דמס' זבחים (יג.) מה להלן בכהן כשר ובכלי שרת ופי' רש"י בכלי שרת בגדי כהונה א"כ אין ראי' מהא דמצנפת אינו חוצץ די"ל דשאני מצנפת דחשיב כלי שרת ומתוך קדושתו אינו חוצץ. איברא דיש להתעורר על סברא זו מהא דאי' במס' יומא (נא.) הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מאי אי אמרינן מין במינו אינו חוצץ כו' ע"ש וקשה בלא"ה תיפוק לי' דכלי שרת מתוך קדושתו אינו חוצץ אכן הדבר נכון דש"ה דמזרק בתוך מזרק אין בו צורך כלל ומבעיא לי' שמא אינו מקדש כלל אבל בהעלה פסולין לגבי המזבח בכלי שרת שמתחילה הכלי שרת מקדש ומעלהו ע"ג המזבח בכלי שרת וכן לענין בגדי כהונה שהמצנפת היא מוכרח לכה"ג בזה שפיר י"ל מתוך קדושתו אינו חוצץ ודו"ק: סי' עג נשאלתי משני בע"ד באחד שקרא לחברו לחצרו והראה לו עד כאן גבולי באורך וברוחב ויש בזה כך וכך מדות ומכר לו החצר בעד סכום ידוע ואח"כ מדדו החצר ונחסר מן המדה שאמר המוכר והקונה רוצה לנכות מהמעות כפי המדה והמוכר טוען שהראה לו החצר וכבר הי' ניכר החצר להקונה והמדה לא אמר אלא דרך אומדנא והקנין הי' עבור החצר כמו שהוא הן חסר הן יתיר: תשובה בש"ס ב"ב ובש"ע חו"מ סי' (רי"ח) מבואר היכי דאמר להלוקח בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל מנכה לו מן הדמים מיהא בנ"ד י"ל כיון דהראה להלוקח את החצר סבר וקיבל ודין זה דומה למה דמבואר בש"ע שם (סט"ו) מכר לו בית כור ואמר לו בסימנים ובמצרים פיחת שתות כו' ולא עוד בנ"ד עדיף טפי כיון דהלוקח הי' מכיר את החצר ודין זה דומה למה דמבואר שם (סט"ז) המוכר לחברו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצרי' וכבר הורגל בה אפי' אמר לו מידתה ק"ק ונמצא ק"ן הגיעו שהרי ידעה וקיבלה אולם ז"א דהא כ' התוס' מנחות (סט.) ד"ה הא כו' דאמאי אמרינן פיחת כ"ש ינכה משמע דהמקח קיים הא אמר רבא כל דבר שבמדה ובמשקל אפי' פחות מכדי אונאה חוזר וניחא להו דמיירי ביודע ומכיר בשדה שהוא מוכר לו ע"ש הרי דדין זה דמנכה לו מן הדמים מיירי אף במכירה ולכאורה דברי התוס' תמוהין מהא דאי' במס' ב"ב (קו:) ה"מ היכי דלא קים לי' בגוי' אבל היכי דקים לי' בגוי' סבר וקיבל אכן הדבר נכון היטב עפ"י פי' רשב"ם שם במס' ב"ב ד"ה א"ל כו' שהרי גם הוא הי' יודע שאין בשדה אלא חמיסר וכ"כ הב"ח דמשמע דהרמ"ה מיירי ביודע מידתה ע"ש. ולפי"ז בנ"ד שהקונה לא ידע מידת החצר ל"ש לומר הגיעו דסבר וקיבל. ועוד יש להעיר דאפשר להצדיק המוכר דא"ל דדוקא היכי שיש להמוכר עוד שדה והמוכר רוצה לחלוק כאשר מכר לו השדה בסימנים והלוקח טוען שישלים לו המדה או ינכה לו מן הדמים וכפי' הרשב"ם שם להדיא ע"ש משא"כ בנ"ד שאין להמוכר יותר ורק אשר הי' לו כן מכר לו ואם כדברי הלוקח לא הי' לו לקנות החצר רק לקנות כל מדה לכן נלענ"ד דודאי זה טענת הלוקח בדין שלא הי' ידוע לו ומ"מ הוי כמוכר לו בסימניו דפחות משתות הגיעו ויתר משתות ינכה לו מן הדמים ודו"ק. הנלענ"ד כתבתי אלכסנדר שמואל היילפרין: סי' עד ב"ה. חיים ושלום וכט"ס להרב החריף המופלג היחסן מ' אברהם מרדכי נ"י מו"צ דק"ק מקולניץ יע"א: מכתבו עם ח"ת בענין מכירת שטרות קבלתי ואשר הביא לי מה שהקשה נכדי החריף מ' נחום ראובן שי' במה דחדית לן התוס' כתובות (יט.) ד"ה וכגון כו' דמכירת שטרות דרבנן להכי המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול אבל בשיעבודא דאו' אינו יכול למחול ולפי מה שכ' הש"ך בחו"מ סי' (ס"ו סק"ח) דהיכי דבטל הקנין מחויב להחזיר המעות והוי מלוה א"כ גם במוכר שט"ח איכא שיעבודא דאו' ויפה הקשה וכ"ת תירץ ע"ז עפ"י מ"ש הש"ך בסי' (פ"ו ס"ק י"א) וז"ל הגע עצמך ראובן שהי' חייב לשמעון מנה ומכר לו בדמי חובו שטר שיש לו על לוי מסך מאתים וכי אינו יכול ראובן למחול אח"כ אותו השטר שמכר לשמעון ואין להתעקש ולומר דכיון שימחול לו לא יקבל זה דמי חובו לא יצא ראובן ידי חובתו בזה ואינו יכול למחול כו' מה בכך סוף סוף כו' ושוב אין לשמעון שום חיוב על ראובן מכח שיעבודא דר' נתן כו' ע"ש. ולענ"ד לא העלה ארוכה לזה דודאי השתא דקי"ל דעכ"פ מהני מכירת השטר