מהרא"ש קצב

זכות פירות הוי כבא מרשות הבעל לרשותה וכאלו נתנו מידו לידה ודו"ק. והנני מברכו שיצליח בתורה ויזכ' ללמוד תורה בהרחבה כנפש הכותב וחותם באהבה: אלכסנדר שמואל היילפרין סי' ע הרשב"א והר"ן ז"ל במס' קדושין (ל"ח.) כ' להוכיח מדאיצטריך הלכה דספק ערלה בחוץ לארץ מותר שמעינין מזה דכל הספקות ואפי' בספק הלכה למשה מסיני ג"כ אסור מה"ת וכן היא שי' הרמב"ן בס' המצות ע"ש ובס' שב שמעתא (א' ב') כ' שאין זה הוכחה דאיצטריך הלכה דספק ערלה בחוץ לארץ מותר אפי' היכי דהספק על הנטיע' אם עברו עלי' שלש שנים דה"א נוקי אחזקת' דעדיין אינ' בת שלש שנים ע"ש: לענ"ד לא צדקו דבריו בזה כיון דאנו דנין על הפרי וקי"ל כרבנן דסמדר מותר דכל זמן שלא הגיע לשיעור פול לא חשיב פרי כדאי' בפ' כיצד מברכין (ל"ו:) ע"ש וברמב"ם ה' מעשר שני ונ"ר (פ"ט הי"ג) א"כ אדרבא אמרינין דפרי זו בחזקת היתר לאכילה קיים ומעולם לא היתה בכלל איסור ערלה. וסברא זו מבוארת בתוס' מס' בכורות (כ':) ד"ה חלב כו' ע"ש שכתבו דלהכי לא אמרינין העמד בהמה בחזקת שלא ילדה שאדרבא העמד הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה שהוא חולין במעי אמו ע"ש ולשון שאדרבא שכ' התוס' משמע דהך חזקה עדיפא אף דהוי לקולא כמ"ש התו"י במס' קדושין (ע"ט.) וה"ט משום דאנו דנין על הולד אם הוא קדוש בבכורה או לא אזלינין טפי בתר חזקה דגופה ושי' רש"י במס' קדושין (ס"ו.) דחזקת האם לא מהני להבת אלא היכ' דהאם באה לפני הב"ד להתירה ואפי' לשי' התוס' שם דלא נחתו לחלק בזה נראה דמסתבר להו כיון דעכ"פ אפשר לדון על האם ומהני החזקה לגבי האם ממיל' מהני נמי החזקה לגבי הבן משא"כ גבי ספק בכור דאין שום נ"מ בגופה של הבהמה אם ילדה כבר פעם אחת או לא וכן לענין ערלה אין שום נ"מ לדון על גוף הנטיעה אם היא בת שלש שנים או לא כיון דאפי' תוך ג' שנים גוף הזמורות מותרין כש"ס מס' ערלה (פ"א מ"ט) ע"ש וכל שאין שום אופן לדון על גוף הנטיעה לכ"ע לא מהני חזקת הנטיעה לגבי הפרי ותו דהחזקה שלא ילדה עשוי' להשתנות ורוב מתעברות ויולדות וכן לענין ערלה הנטיע' עשוי' לגדל מאלי' וע"כ יעברו עלי' שלש שנים ועיין תוס' יבמות (ס"ח.) ד"ה רישא כו' ועיין תשו' מוהרי"ט (ח"א י"א) משא"כ הך חזקה שהולד במעי אמו אינו קדוש לא ישתנה לעולם וכן החזקה של הפרי דקיים בחזקת היתר לאכילה הוי חזקה שאינו משתנה כיון דאמרינין דמעולם לא היתה ולא תהי' בכלל איסור ערלה ובתשו' הארכתי בעזה"י ודו"ק: סי' עא בתשו' בית יעקב סי' (קל) כ' דכהן אסור לכנוס לעשות רפואה לגוסס ע"ש ולענ"ד אינו כן חדא שהתוס' כתבו להלכה דכהן אינו מוזהר על הגוסס כמבואר בדבריהם מס' נזיר (מג:) בתוס' ד"ה ולמ"ד כו' ומהכא שמעינין דכהן אינו מוזהר על הגוסס כו' ע"ש והתוס' שם (ד:) ד"ה דלמא גוססין שוינהו כתבו לאו דוקא גוסס כי נזיר אסור ליגע לגוסס ע"ש ולכאורה דברי התוס' סותרין אהדדי ולענ"ד י"ל עפ"י מה דמבואר מדברי התוס' מס' יבמות (ל"ו:) ד"ה הא כו' דאף דרוב גוססין למיתה מיהא מיעוט המצוי חיים ולהכי אין מעידין על הגוסס ע"ש ובפ' האשה בתרא (ק"כ:) ד"ה למימרא כו' כיון שהוא גוסס ע"י אדם לא חיי כו' וה"ה נמי דמגוייד מיית לאלתר כו' ע"ש ולפי"ז א"ש דבפ"ק דנזיר דבעי למילף דשמשון איטמ' למתים מדכתיב ויך מהם שלשים איש והדר ויקח את חליצותם וע"ז מקשה הגמ' ודלמא גוססין שוינהו נמצא דהנך שלשים איש גוססין ע"י אדם שהכה שמשון אותם מכת מות וגוסס ע"י אדם לא חיי כלל ומיית לאלתר ובזה שפיר י"ל דכ"ע מודו דהכהן מוזהר ולהכי כ' התוס' לאו דוקא גוסס אלא כלומר קרוב לגוססין. ועוד כיון שכ' התוס' במס' נדה (מ"ד:) דאף דרוב גוססין למיתה מחללין עליו את השבת מכ"ש בטומאת הכהן שיש להקל ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ובתשו' הנ"ל סי' (נט) הק' על התוס' נדה מהא דאי' במס' יומא (פ"ד:) דוקא פרשו כולהו אבל מקצתן אזלינין בתר רובא ע"ש לענ"ד לק"מ דהא מבואר שם בפרש"י הטעם הואיל ולא איתחזיק ישראל אבל בגוסס דאיתחזיק ישראל בחזקת החיים ומיעוט המצוי' שיחי' וסמוך מיעוט לחזקת החיים והוי פלגא ופלגא בכה"ג פשיט' דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב והכהן יכול לכנוס ולעשות לו רפואה וז"ב בעזה"י: סי' עב ב"ה. להלכות תפילין בתשו' יד אלי' כ' דחציצה אינה מעכבת ברצועות של תפילין והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בה' כלי המקדש (פ"י) והרמב"ן על התורה שכה"ג הי' מניח תש"ר והי' הרצועות על המצנפת ע"ש ולענ"ד