מהרא"ש קפז

שינוי השם ואין בזה חשש כלל ואפי' היכי דקצת קורין אותו בשם אחד אמרינין דזה רק קיצור השם אבל עיקר שמו שני השמות ביחד ומכ"ש היכי דשני השמות המה מעריסה וכך היא חתימתה אין כדאי להקפיד ע"ז מה שלא מצינו בגמ' וש"ע שום רמז לזה ואף בצוואת רי"ח ז"ל לא החמיר אלא בשוין לגמרי וגם היכי שהשמות משולשין. וראיתי עוד מובא בשם צדיקים גדולים שכ' שנהגו בזה שיסכימו שלשה ת"ח מורי הוראה בישראל והמה מכריעים לטוב. הנלענ"ד כתבתי אלכסנדר שמואל היילפרין: סי' ס"ו ב"ה. לה' חנוכה (א) בפ' במה מדליקין (כ"א:) בכ"ה בכסלו כו' טמאו כל השמנים כו' נעשה נס וכו' והקשה הפני יהושע למה הוצרכו לנס הא טומאה הותרה בציבור והפר"ח כ' שטמאו השמנים בטומאת עכו"ם דלא הותרה בציבור והקשו עליו מהא דאי' בפ"ק דמס' סנהדרין (י"ב.) מעשה בחזקי' מ"י שעיבר השנה מפני הטומאה ופרש"י שנטמאו בעכו"ם ואי' שם בגמ' דלא הי' צריך לעבר השנה דהטומאה הותרה בציבור ע"ש. והנלענ"ד עפ"י מה דאי' במס' שבת (פ"ג:) מה מת בכזית אף עכו"ם בכזית ופחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר ואיתקש לשרץ דעכו"ם לא מטמא במשא ואיתקש לנדה דאינה מטמאה לאיברין ופריך ואימא לחומרא אקשי' רחמנא לשרץ לטמויי בכעדשה למת לטמויי באהל ומשני טומאת עכו"ם דרבנן לקולא מקשינין ושם בירושלמי א"ר חנינא זאת אומרת שאין טומאת עכו"ם מחוורת דלא כן מקישים לקלים ואינה מקישה לחמורין א"ר מנא מחוורת הוא ולמה מקישים לקלים הדא דאת אמר בעכו"ם שבורה אבל שלימה אפי' כ"ש ופי' הק"ע שאין טומאת עכו"ם מחוורת שאינה מן התורה אלא מדרבנן ובד"ה א"ר מנא מחוורת הוא פי' הק"ע לעולם מדאורייתא היא ודקשיא ניקוש לחומרא הא דמקיש לקולא היינו עכו"ם שבורה אבל שלימה באמת מקיש לחומרא ע"ש. ובירושלמי מס' פסחים פ' מי שהי' (ה"א) טומאת עכו"ם עשו אותה כטומאת זיבה לטומאת צרעת כו' כתיב ויחלו באחד לחודש האחד לקדש וביום שמונה לחודש והלא ביום אחד יכולין לבער כל ע"א שהי' שם א"ר אידי מפני צלמי כשדים שהי' חקוקים בששר ופי' בש"ק שהי' טורח גדול לגרור הצורות מבלי שיגעו באבני המקדש ע"ש. ולפי"ז מ"ש הפר"ח דהיונים טמאו השמנים ע"י ע"א דלא הותרה בציבור נכון היטב כיון דהיונים הכניסו להיכל ע"א שלימה דאית בה טומאה מן התורה ומקישה לחומרין לטומאת אהל ולנדה והיא כזיבה וטומאת צרעת דמטמא באהל וכן לא הותרה בציבור משא"כ גבי חזקי' מ"י דבאחד לחודש ביערו מן ההיכל כל ע"א שלימה והי' יכולין לטהר עד הפסח ונהי דהי' צריכין לגרור את הצורות והי' טורח מרובה שלא יגעו באבני המקדש זה הוי רק ע"א שבורה ואין בה טומאה מה"ת רק טומאה דרבנן דאיתקש לקולא ואיתקש לטומאת המת דהותרה בציבור ודו"ק: (ב) איברא דכבר הקשו כיון דעכו"ם מטמאה באהל א"כ מה אהני שנעשה נס ומצאו הפך חתום הא ניטמא השמן באהל ואין לומר דצמיד פתיל מציל דהא מבואר בפ' חומר בקודש (כ"ה.) דאין הקדש ניצל בצמיד פתיל. והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בתוספת' דפרה (פ"ו) מי שהי' הוא ומימיו באוהל המת ומימיו מוקפין צמיד פתיל כו' הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורין והביאור בזה עפ"י מה דאי' בספרי הובא בפיה"מ להרמב"ם והר"ש במס' פרה (פי"א) דאין צמיד פתיל מציל בפרה דכתיב והניח במקום טהור דבעינין שיהי' מונח במקום טהור ע"ש ולהכי אם האדם הוא מבחוץ ומימיו מבפנים טהורין דאף שהם באויר אהל המת לא נטמאו כיון שהמים המה בכלי חרס המוקף צ"פ מציל מן טומאת אויר אהל המת וכיון דהמים בכלי חרס ביד האדם הטהור קרינן בי' במקום טהור וע"ש ברמב"ם ה' פרה (פי"ד) ובכ"מ שם. ולפי"ז א"ש היטב דבשלמא בפ' חומר בקודש דתנן ביהודה נאמנין על טהרת יין ומדקדק הגמ' אבל בגליל לא וע"ז מקשה ולייתינהו בכלי חרס המוקף צ"פ ולהכי שפיר משני הגמ' אין הקדש ניצול בצ"פ דכיון דגזרו חכמים טומאה על גושה ואוירה של חוץ לארץ א"כ המקום טמא ונפסלו מי החטאת והיין של קודש אפי' במקום צ"פ וכיון שרצועה של ארץ העמים מפסקתן בין גליל ליהודה וא"א להביאן שיהי' במקום טהור וע"ש בפרש"י ובתוס' ד"ה שרצועה משא"כ הנס שנעשה בחנוכה שמצאו הפך של שמן חתום בחותמו של הכה"ג שהי' מונח בקרקע כמ"ש התוס' והר"ן ביאר הדבר דאלו ראו היוונים הכלי הי' שוברין אותה נמצא דאין כאן שום חשש טומאה לא מפני טומאת אהל שהרי הי' מוקף צ"פ המציל וגם לא הי' בו טומאה מכח המקום המונח שם שהרי הי' מונח במקום טהור אדמת קודש. ואף דמבואר במס' אהלות (פט"ו מ"ה) שארצו של בית כמוהו עד התהום ולשון ספרי כל אשר באהל לעשות קרקע הבית כמוהו כבר ביארו התוי"ט במס' אהלות (פ"ג מ"ז) לא שהקרקע עצמו טמא אלא לרבות אוכל הטמון בתוך קרקע הבית אעפ"י שהוא מכניסה בעפר לא הוי ככלי חרס המוקף צ"פ אלא כאוכלין שגבלן בטיט דלא חייץ