מהרא"ש קפב

מכרה זכותה וחזקתה על זה אין שום ערעור אטו הוא מכרה איזו דבר הלא גם הרב בעצמו לו יחי' אין בידו למכור זכות הרבנות ואין אדם יכול למכור השררה שלו כמבואר בהג"ה ש"ע חו"מ סי' (קמ"ט ס"ל) וע"כ היא לא עשתה מכירה רק מחילה שנגד הלוקח אין לה שום טענה על החזקה שזה בנוי על המנהג של ישראל הנוהגין להעניק ברכה לאלמנת הרב אם נשארה גלמודה בלי משען ומשענה ונוהגין שאין שום רב ומורה בא להעיר עד אשר יתנו הטבה להרבנית אבל אין להרבנית שום זכות לבחור את הרב למי המשרה והרבנות וממילא אינה מקבלת אחריות ע"ז אם אנשי העיר משלימים את הרב או לא וגם אין לדון בזה משום מום במקח שהרי במקח עצמו אינו שום מום ולא חשיב מקח טעות דהרי בנמצא שאינו שלו לא חשיב מקח טעות מה"ט משום דאין מום בגוף המקח כמ"ש הקצה"ח סי' (ס"ו ס"ק ל"ח) ומיהא יש לדון בזה דהוי אומדנא גדולה שלא התחייב א"ע אלא מפני שסבר שיבא על העיר שלם ובטוח והוי כהאי דזבין נכסי' ע"ד למיסק לארעא דישראל ושי' התוס' במס' כתובות (צ"ז.) דבאומדנא גדולה בטל המקח אף בלא גילוי דעת וכן הוא בהג"ה ש"ע חו"מ (סי' ר"ז) ואין רצוני עוד להאריך בזה כי כבר גליתי דעתי שאינו כדאי לעשות רבנות למסחר וקנין ודעתי את הרב לגדול בתורה וראוי לאותו איצטלא וציבור לא מעני ויכולים להשלים את אשר יגרע להרבנית ויבצעו תמימים ויתאחדו הלבבות כנפש הכותב לכבוד התורה ולומדי' אליכם אישים אקרא הגבירים ויראי ה' הנכבדים שמעו אלי ותחי נפשכם בקשו שלום ויקוים בכם האמת והשלום אהבו. אלכסנדר שמואל היילפרין: ס' סא ב"ה. שפעת שלום להרב הגדול וכו' מ' ישראל נ"י האבד"ק הערלוי: מכתבו קבלתי היום ופניתי להשיב לו על אתר ע"ד שאלתו שהיתה חופה בעש"ק וסמוך לכניסת שבת מת אבי הכלה ר"ל ומעלתו התיר הב"מ בליל ש"ק וכנגדו חלק עלי' עפ"י דעת הט"ז סי' (שמ"ב): (א) תשובה יפה הורה כדת של תורה וכבר התירו פרושים הגאון יעב"ץ ז"ל ודודי הגאון מהרא"ז הביא ג"כ דעת היעב"ץ ולא הכריע ולענ"ד נראה להכריע להיתר דהרי הרא"ש במס' כתובות ובפ' ואלו מגלחין הביא שי' הבה"ג והרי"ץ ב"ג ז"ל דע"כ ל"פ בין יש לו פסידא או לא אלא לענין החופה אבל הבעילה שרי ע"ש והרא"ש דפליג עלייהו כ' ז"ל ולא מסתבר כלל דמה תועלת יש למהר החופה ויבוזו המת כו' ע"ש וזה נכון היכי שמת בחול בעת שאפשר לקבור המת טרם שיעשה מעשה ולכן אסור לגרום בזיון להמת להכניסו לחדר משא"כ היכי שמת סמוך לכניסת שבת בעת שאין עוד זמן לקבור את המת בזה לדעתי גם הרא"ש מודה דכיון דאין כאן ביזוי המת דבלא"ה מכניסין המת לחדר דא"א לקברו בשבת ואפי' ע"י עממין שזה הוא בזיון להמת כמ"ש התוס' פ' מרובה (פ"א.) ד"ה אומר כו' ע"ש והתוס' בפ"ק דמס' כתובות (ד.) ד"ה ובועל ב"מ ופורש כו' כ' והשתא מקילינין טפי באנינות דאו' מבאבלות דרבנן ולפי מה דחדית לן התוס' במס' ברכות (י"ח.) ד"ה דהיכי דמתו מוטל לפניו ואין בידו לקברו לא חלה עליו אנינות ע"ש. א"כ א"ש היטב דכיון דרבנן אמרו מכניסין את המת לחדר תו אינו מוטל עליו לקברו בשעה זו ולא חלה עליו אנינות כלל מה"ת אכן אלו הי' נקבר המת מקודם הי' חל עליו אנינות מה"ת שהרי זה יום מיתה וקבורה ומכ"ש בנ"ד שמה"ת אסור לקברו בשבת והארכתי בזה בשו"ת לענין תפילין דהיכי דהמיתה וקבורה אינו ביום אחד לא הוי אונן מה"ת והיכי דא"א לקברו ביום המיתה אף קודם הקבורה לא חייל עליו שום אנינות וכיון דמפני כבוד שבת מכניסין את המת לחדר שפיר מתירין הב"מ ואין כאן ביזוי המת כלל ואין כאן קולא באנינות דאו' ולא בדרבנן דלגבי חתן הוי כרגל ודו"ק: (ב) ועוד אני אומר דהיכי דנעשה החופה ואח"כ מת האב סמוך לכניסת שבת לכ"ע יש להתיר הב"מ וחילי דידי מהא דאי' במס' זבחים (ק.) אמר אביי כו' קודם חצות דלא איתחזי לפסח חיילי עלי' אנינות אחר חצות דאיחזי לפסח לא חיילי עלי' אנינות ומנא תימרא כו' דרישא כו' ופרש"י היכי דמת קודם חצות קדמה לה חובת טומאה לפסח כו' והיכי דמת לאחר חצות קדמה חובת פסח ומפקע לחובת טומאה וה"ה לאנינות ע"ש ולפי"ז מבואר החילוק בין היכי דמת קודם החופה ובין היכי דמת לאחר החופה וסמוך לכניסת שבת דבשלמא היכי דמת קודם החופה ובחול להכי אי לאו משום פסידא מן הדין חייל עליו מ"ע כי קבור תקברנו ביום ההוא משא"כ אם מת אחר החופה וסמוך לכניסת שבת נמצא דשמחת החתן חייל ברישא ומכ"ש לפימ"ש הרשב"א בתשו' דאנינות ביום המיתה בלא קבורה ל"ה רק מדרבנן א"כ שפיר אמרינין כיון דשמחת הרגל שלו שבעת ימי המשתה חייל עליו ברישא השמחה והחיוב ב"מ דוחה את האנינות דרבנן