מהרא"ש קעו

בלילה קשה למה לי קרא תיפוק לי' שמ"ע שהז"ג נשים פטורות וגבי מילה דבעי קרא דאיהי לא מחייבה למול את בנה כתבו התוס' שם ד"ה ואיהי כו' דהך סוגי' אתיא כמ"ד מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה ע"ש. ושארי הפנ"י חדית לן דהא דאמרינין מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות זה רק במצוה שבגופו אבל מ"ע שאפשר לקיימה ע"י שליח נוהגת גם בנשים ולפי דעת מור"ם הרמ"א ז"ל דפה"ב א"א ע"י שליח א"כ אי נימא דאין פודין בלילה ודאי קשה קרא למעט דאיהי לא מפקדה לפדות את בנה למה לי תיפוק לי' דבכל התורה מ"ע שהז"ג נשים פטורות א"ו דפודין בלילה והך מ"ע שאין הזמן גרמא היא. איברא דבס' טורי אבן בחי' מס' חגיגה (ט"ז:) חדית לן דאפי' מ"ע שאינה נוהגת אלא ביום לא חשיב מ"ע שהזמן גרמא אלא במצו' שהזמן קבוע לה ואחר הזמן הקבוע אזדא כגון שופר ולולב אבל גבי סמיכה האי קביעת זמן שקבע' תורה למצותו ביום דוקא ולא בלילה אין הלילה מבטל מצותו לגמרי אלא מפסקת דהלילה עצמה אינו ראוי לסמיכה אבל אינה. מבטלת חיוב מצות סמיכה מהבעלים ע"ש. ולפי"ז אפי' נימא אין פודין בלילה לא חשיב מ"ע שהז"ג שאין פה"ב דומה לשופר שאחר זמן הקבוע אזדא אבל מצות פה"ב מבן חודש ומעלה כל שעתא ושעתא רכיב עלי' חיוב פדיון כמ"ש התוס' במס' בכורות (מ"ט) ד"ה ודידי' כו' ע"ש ובתשו' בארתי כוונת התוס' דגבי פדיון בכור המצו' באה עלינו מבן חודש ומעלה וכל יום ויום מ"ע מה"ת לפדותו ואין החיוב בא מכח יום שלשים ללידתו אלא דעד בן חודש ימים אין המצו' לפדות את הבכור ומיום שלשים והלאה כל שעה ושעה הוא בקום ועשה במ"ע לפדות את בנו הבכור ועד שלא הגיעו שלשים יום משעה שנולד הבכור ה"ז מחוסר זמן אכן מבן חודש ומעלה אפי' אי נימא דאין פודין בלילה אין זה מחוסר זמן וכן מצות מילה למול את הבן טרם מלאו שמונת ימים חשיב מחוסר זמן אבל אחר שמונה לילה לא חשיב מחוסר זמן אלא שאין ביד האב למולו מפני שאין מילה בלילה ובירושלמי מס' שבת (פ' י"ט ה"ה) אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן כו' ליל שמיני מה עביד לי' ממה דתני ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר הדא אמרה ליל שמיני כשמיני דלילה לאו כמחוסר זמן ובמס' מנחות (ק'.) לילה אין מחוסר זמן ופרש"י ד"ה קסבר כו' הלכך מקדש לי' כלי שרת לקומץ דזמנו הוא אלא שאין עבודת לילה כשרה. אכן הדבר ברור דפדיון הבן נוהג בלילה דלא מצינו בשום מקום דפדיון הבן צריך להיות ביום דוקא ועיין תשו' נובי"ת חיו"ד סי' (קפ"ו) ובהגהות הג' רעקב"א יו"ד סי' (ש"ה) וע"ד אם יכול לעשות לאשתו שליח לפדות את הבן לדעתי הדבר ברור דאשה לא מצי להיות שליח בפדיון הבן וחילי דידי מהא דאי' במס' גיטין (כ"ג.) אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין ע"ש וה"נ האשה אינה בתורת פדיון הבן. ובתשו' פני ארי' סי' (מ"ד) כתב דכהן אינו יכול להיות שליח לפדיון הבן כיון דליתא בתורת פדיון הבן ע"ש ולענ"ד דבריו צל"ע דבשלמא עבד ליתא במלתא כלל אבל כהן נהי דליתא בדנפשי' לפדות את בנו מיהא איתא במלתא דמקבל פדיון הבן מישראל ולימוד ערוך הוא במס' גיטין (ס"ב:) פשיט' איש הוי שליח להולכה כו' איש לקבלה והאשה להולכה מהו וכ' התו' שם ד"ה איש כו' משום דבגט אשה בהולכה לא שייכי ואיש בקבלה משום הכי קא בעי וע"ש במהרש"א וכיון דמסיק הגמ' שם דאשה להולכה נמי נעשה שליח כיון דשייכא עכ"פ בגיטין לענין קבלת הגט איתא במלתא קרינן בה. איברא לפימ"ש הר"ן ז"ל במס' גיטין (כ"ג:) בשם רבינו יוסף הלוי וכ"כ הרמב"ן ז"ל דשניא קבלה מהולכה דשליח להולכה אינו אלא כשליח בעלמא ובשליחות דעלמא איתניהו אבל שליח לקבלה מכיון שהגיע גט לידו מגורשת והוא אין לו יד לגירושין א"כ באשה להולכה פשיט' דמהני כיון דאיהי שייכ' בשליחות דעלמא ואיש לקבלה דקי"ל בהגיע גט לידו מגורשת ה"ט משום דמצינו אב מקבל גט עבור בתו הקטנה כדמסיק הש"ס שם ולהכי חשיב איתא בדנפשי' אך לפי"ז ממ"נ נעשה הכהן שליח לפדות את הבן אי לשי' הר"י והרמב"ן ז"ל המה ס"ל דאפי' עבד נעשה שליח להולכה כיון דאיתא בשליחות דעלמא ואי לשי' התוס' ורש"י ז"ל דס"ל דאף להולכה לא מצי להיות שליח כיון דלא מצי להיות שליח לקבלה ליתא בדנפשי' חשיב וכיון דחזינין דאשה נעשית שליח להולכה אף דליתא בדנפשה דאשה אינה מגרשת את האשה מיהא אמרינין דאיתא בדנפשה כיון דהיא מקבלת את הגט מיד בעלה א"כ ה"נ כיון דהכהן יכול לקבל פדיון מישראל חשיב איתא במלתא. ועוד נראה דע"כ לא כ' הר"ן דעבד לא מצי להיות שליח להולכה אף דאיתא בשליחות דעלמא מיהא בגט אשה הואיל וליתא בשליחות לקבלה ליתא בדנפשי' ולא מצי להיות אפי' שליח להולכה אבל הכהן פשוט דיכול להיות שליח לקבלה דכל כהן מצי לעשות שליח לחברו כהן אפי' לעבודה ואפי' לשנות את המשמר נותנה לכל כהן שירצה וכש"ס ב"ק (ק"י.) ע"ש דמבואר שם דמהני מתורת שליחות ממילא לענין קבלת הפדיון פשיט' דמהני שליחות מכהן אחר וכי מקבל הכהן הפדיון הבן הבכור פדוי א"כ מהני גבי כהן הן שליחות לקבלה והן שליח