מהרא"ש קעה

שאני רב בעיר שהוא ראש לבני ישראל ודבר אחד לדור אבל השו"ב כבר הורה לנו זקני התב"ש טובים השנים מן האחד ומה לי שנים ומה לי שלשה אם. שכרם לא יקופח האמנם מן הדין אין צריכין להוסיף על השנים דתרי לא חשידי ואף שדעתם מעורבת עם זובחי הזבח אין לחוש בזה והרי עדים החתומים על שדה מקח לא חשו חכמים ורשאים ליקח השדה כש"ס גיטין (סז.) שאני התם שאינו מן הדין להפסיד העדים שלא יקחו השדה אבל השו"ב שכרו קצוב מאת אנשי העיר והמה יש להם לחוש משום לזות שפתים ואפי' בעדים החתומים על השדה אמרו חכמים הרחק מן הכיעור והדומה לו כדאי' בגמ' שם ועכ"פ אין ביד השו"ב הישנים למחות ביד אנשי העיר שרצונם לקבל שו"ב שהוא מופלג בתורה ויראת ה' היא אוצרו ועפי"ז אני דן דאף אי נימא דשבועה בכתב חשיב שבועה מיהא יכול להתיר נדרו שזה הוא לדבר מצו' שיהי' בהכשר ויתרון. וכבר הי' מעשה פה לבוב שהשו"ב המופלג נתן כ"י לאנשי עיר פרעמישלא והכ"י הי' באו"ש שלא יהי' שו"ב בלבוב והורו הגאונים מפה"י שהשו"ב יתיר נדרו שלא ברצון אנשי עיר פרעמישלא והגאון מהרש"ק ז"ל מבראדי הסכים ע"י ונדפס התשובה בס' טוב טעם ודעת הנלע"ד כתבתי וחתמתי: אלכסנדר שמואל היילפרין סי' נד ב"ה. (א) במס' עירובין (ז:) בתוס' ד"ה בעירבו כו' השתא ס"ד אסור משום מפולש כו' זקני מהרש"א כ' אין זה מדוקדק דהא לתירוצא מצי קאי כולה מלתא כדקס"ד ולענ"ד נראה דהתוס' דקו היטב דבשלמא בס"ד דרב יהודה מתיר משום מפולש אף בצדי רחבה והי' קשה ע"ז א"כ הוי תרתי לריעותא והי' מההכרח לומר דנראה מבחוץ נידון משום לחי א"כ חזינין דהיכי דאיכא לחי לא חשיב מפולש א"כ נהי דרב פליג וס"ל דאין נידון משום לחי ולכך המבוי אסורה משום מפולש מיהא החצר מותרת דהא יש לה פס מצד אחד משא"כ למסקנא דרב יהודה מיירי באמצע רחבה אבל בצדי רחבה אסור שוב אין לנו הכרח לומר דלחי מהני שלא יהיו מפולש ואדרבא מצד הסברא לא מהני אלא לרב יהודה כמ"ש התוס' ולכך לא יתכן לפרש דרב אוסר המבוי משום מפולש דא"כ גם החצר אסור כיון דליכא גיפופי לחצר דהא הוי מצדי החצר ולא נשאר רק פס אחד לא מהני דהא דמסיק אבל מצדי הרחבה אסור גם החצר אסור כמו שפי' המהרש"א לקמן בפרש"י (ח:) וכן הוא שי' הרבה פוסקים ואף להנך דס"ל דבחצר מותר אף בזה כנגד זה כשי' הרש"ל היינו דוקא היכי דנשאר גיפופי משני הצדדים אבל בפס אחד נראה דגם הרש"ל מודה בזה ולהכי הוכרחו התוס' לדקדק השתא ס"ד אבל לפי המסקנא גם התוס' מפרש' כפרש"י ז"ל דמיירי באמצע חצר והא דנקט ונפרצה חצר רק משום שריותא דחצר נקט וכן מוכח מהרא"ש שהביא פי' התוס' וסיים בזה כפרש"י ודו"ק (ב) שם (כג:) בפרש"י ד"ה אבל כו' ואע"ג דמקום זריעה הוי קרוי קרפף כו' ע"ש. בט"ז או"ח סי' (שנ"ח סק"ד) כ' ומשמע דבנזרע מיעטו עכ"פ מקום הזרוע אסור דאין שם דירה עליו ולפענ"ד דברי' תמוהין דרש"י לא כתב אלא בנזרע רובו דהוי מקום חשוב בפני עצמו אבל בנזרע מיעוטו דבטל לגבי רוב כמ"ש רש"י להדיא לקמן וכ"כ התו' ד"ה לא כו'. (עיין במג"א שם ס"ק י"ד) והגם דשי' הטור נוטה לכך מיהא מפרש"י מוכח להיפך שדקדק לפרש ד"ה דלא הוי כו' דלא חשיב כו' ולהקרות לו שם לבדו וזהו כשי' המרדכי וצ"ע: (ג) שם ד"ה כדתנן כו' דבית וקרפף שתי רשויות הן ואפי' דחד גברא וכ"כ התוס' לקמן (ע"ו:) ד"ה ובלבד כו' ע"ש ושי' הרמב"ם אינו כן עיין במג"א סי' (שע"ב סק"א) ונעלם ממנו לשעה שהב"י כ"כ להדיא בשם הריטב"א והרמב"ם סי' (שנ"ח) ע"ש: ב"ה לכבוד הרב הגדול האבד"ק הערלוי אשר נשאל מאיש שהי' לו בן בכור לפדותו וההכרח אלצהו ליסע לדרך למרחוק בליל אור ליום שלושים ואחד וכ"ת הורה לו שיפדה בנו הבכור בלילה טרם נסיעתו ואיש ריבו עמד כנגדו ואמר שאין פודין בלילה וטוב יותר לפדות ע"י שליח: תשובה טוב הורה ואין ספק שבודאי טוב יותר לעשות בעצמו פדיון בנו מלעשות ע"י שליח דקי"ל מצו' בו יותר מבשלוחו. ותו האמנם הט"ז והש"ך הכריעו דפדיון הבן אפשר ע"י שליח מיהא הא קמן דעת הרמ"א ז"ל דבפדיון הבן לא מצי לעשות שליח אבל לית מאן דפליג דמן הדין פודין בלילה והדין מפורש יוצא מפי כהן גדול הש"ך ביו"ד סי' (ש"ה סקי"ב) ומייתי לה מפרש"י מס' קדושין (כט.) ד"ה ואיהי כו' אימא איהי תפדה נפשה כו' והך מ"ע שאין הזמן גרמא היא. ושם בגמ' ואיהי מנלן דלא מפקדה דכתיב תפדה תפדה כו' ואי נימא דאין פודין